עקידת יצחק באמנות הדורות / גילה כהן בלס
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

עקידת יצחק באמנות הדורות

מחבר: גילה כהן בלס

עקידת יצחק באמנות הדורות

 

התנ"ך בציורים
אינני סבורה שיהיה בזה חידוש או הפרזה, אם אומר שספר התנ"ך הוא הספר "המצויר" ביותר וה"מפוסל" ביותר מכל הספרים שנכתבו אי פעם. לביטויים "מצויר ביותר" ו"מפוסל ביותר" משמעויות לכאן ולכאן.
 
הוא מצוייר בכתבי יד. הוא מצוייר על קירות של בתי תפילה, והוא מצוייר גם ע"י אומנים שבחרו דמות מתוך התנ"ך, סיפור או אירוע מסוים, והפכו אותם ליצירה אומנותית העומדת בזכות עצמה, יצירה אשר שאבה השראה מתוך הדברים המסופרים בספר הגדול הזה. זהו ספר שבמשך כל השנים האלה לא איבד מאומה מחיותו, מחשיבותו מערכו הדתי לגבי חלק גדול של בני אדם, בעיקר יהודים - ומערכו האנושי העמוק.
 
במשך תקופות ארוכות היו ציירי התנ"ך אומנים לא-יהודים. מאז הובא התנ"ך לראשונה לאירופה, לא חדלו אומנים נוצריים - וגם אומנים לא דתיים (לאו דווקא יהודים) להשתמש בספר הזה כמקור לא אכזב לרעיונות ולנושאים. מכיוון שכך, נתלוו ליצירות שצוירו לפי נושאים תנ"כיים משקעים מיתולוגיים נוצריים, הן מבחינה צורנית והן מבחינת הפרשנות. בגלל האופי האנושי העמוק של הספר הזה, נתלווה ליצירות הללו גם גוון של התקופה והארץ בהם נוצרו היצירות, כך שאנחנו יכולים לראות תאור סיפורים שנתרחשו בארץ הקודש, ובהם נופים תלבושות וסביבה, שאין להם שום שייכות היסטורית אמיתית לנושא המצוייר. להפך: הם מבטאים את הסביבה, את התלבושת ואת התקופה של הזמן ושל האמן שצייר את הציור הזה.
 
לכן, אם ננסה לבדוק נושאים תנ"כיים או אפילו רק נושא אחר מסוים ודומה. בהרבה מאוד יצירות אמנות, מסוגים שונים, נראה שגדול השוני בתפישת הנושא ובעיצובו. ויחד עם זאת - למרות השוני - נמצא שיש אחידות מסוימות בכל היצירות הללו, ולפעמים מפליאה יותר האחידות מאשר השוני. האחידות הזאת נובעת בודאי מהצמידות למקור. מכוחו של המקור, מרוחו של המקור. למרות הפירושים, ולמרות המשקעים השונים שנצטרפו לנושאים הללו, המקור הוא כל כך חזק, כל כך רב רושם, כל כך רב משמעות שהוא ממשיך להתקיים. המקור הוא שיוצר את המשותף לכל סוגי היצירות על נושאים תנ"כיים בתקופות השונות.
 
מה הוא שנותן לספר הקדוש הזה חיות ומדוע עניין כה רב בו, לבני אדם שאינם יהודים ואינם דתיים?
 
אני סבורה כי ייחודו של התנ"ך הוא בצירוף המושלם, הבלתי רגיל, שבין סמליות לבין סיפור של דברים, של עובדות, של מה שהיינו יכולים לקרוא היסטוריה - לעיתים קרובות במילים מאוד מצומצמות, בתיאורים מאוד קצרים שמשאירים מקום גם לדמיון מאוד נרחב. סיפור שהוא ריאליסטי, עובדתי, שייך לחיים; מתקבל על הדעת ומובן בצורה זאת או אחרת, הן ע"י האדם הפשוט והן ע"י המשכיל. מאידך, הסיפור הזה הוא לא רק היסטוריה, ולא סתם עובדות. הסיפור הזה והדמויות שמתוארות בסיפורים האלה הם סמלים, סמלים בעלי משמעות עמוקה מאוד, בעלי משמעות דתית ואנושית, ובתור שכאלה הם גם ממשיכים להתקיים ולהחזיק מעמד.
 
ובכן, הקוטביות הזאת, שבאה לידי שילוב והרמוניה בצורה כל כך מופלאה, היא ללא ספק אחד מהסודות החשובים ביותר לכוחו ולחיותו של הספר הזה לגבי האמנות. גיתה אמר שאין דבר בן חלוף היכול להתקיים עולמית, אלא אם כן הוא גם סמל. הסיפורים לעצמם אולי הם בני חלוף - הם עובדות שהיו - אבל היותם סמל, גורם להם להתקיים לנצח.
 
מיוחד לסיפורים האלה הוא מיזוג מאוד הרמוני, מאוד שלם, של הטבעי והעל טבעי. ההתערבות של אלוקים, ההופעה של המלאכים שהיא בכלל לא מדהימה, שהיא מתקבלת כמובנה מאליה - אולי מפני שהם מופיעים לרוב בצורה של בני אדם ולא מיד מבחינים מי הם - נסים נסתרים, שמתרחשים בדרך הטבע; כל ההתרחשויות שהן למעשה לא טבעיות, משתלבות כל כך בסיפור המציאותי, בסיפור העובדתי. עד שיש הרגשה של שלמות המעניקה לאנשים מאמינים, ודתיים, ולא רק יהודיים, כוח ויכולת להאמין.
 
 איסור לא תעשה לך פסל
ובכן, מסתבר, שהתנ"ך היה מקור בלתי נדלה של השראה לאומנים בכל התקופות, אבל מאידך אפשר כמובן לומר, שספר התנ"ך היה גם אחד המקורות לאמנות יהודית, אולי המקור העיקרי, נשאלת השאלה האם הצרוף הזה של המילים "אמנות" ו"יהודית" אין בו סתירה, הרי זכור לנו האיסור החמור בעשרת הדיברות שמות כ, ד: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ". בדברים ד, טז-יח - מפורט מה לא יעשה: " - - - תבנית זכר או נקבה, תבנית כל בהמה אשר בארץ, תבנית כל צפור כנף אשר תעוף בשמים, תבנית כל רמש באדמה, תבנית כל דגה אשר במים מתחת לארץ". ובכן, איסור חמור מאוד, שאולי לא משאיר מקום להרהור על יצירה מותרת, ולכן נשאלת השאלה איך ואיפה משתלבת אמנות ביהדות ובעיקר אמנות יהודית שקשורה בספרי המקרא.
 
אפשר למצוא בתוך הכתובים האלה פתחים להיתר ליצירה אומנותית, וקודם כל, ליצירה אומנותית שאינה פיגורטיבית. למשל, יש בכתבי-יד של ימי-הביניים, בתקופה שבין המאה השביעית והשמינית ועד למאה שתים-עשרה, בעיקר בספרד, כתבי-יד מעוטרים על דרך העיטור המוסלמי - בעיטורים גיאומטריים ופרחיים הלקוחים מהצומח, כשעיקר הדגש הושם בהם על עיצוב האות, אם כי בצורה מאופקת וצנועה. כן הדבר בבתי-כנסת ובאביזרים של קדושה, שאפשר לקשט אותם, לעטר אותם מבלי להזדקק לפיגורה. ובכן, זהו פתח אחד.
 
מאידך אפשר היה לפרש או להקל ולמצוא היתר גם לעיצוב דמויות של בעלי חיים ואפילו של בני אדם; שכן אפשר היה לפרש שהאיסור חל רק על אותם צלמים שנאמר עליהם "לא תשתחווה להם ולא תעבדם". אם נבדוק את העניין מבחינה היסטורית, נראה שבאמת הייתה התנגשות מסוימת, ונטייה פעם לכאן ופעם לכאן. לפעמים הקלו, לפעמים החמירו; זה היה תלוי, כמובן, במידה רבה בתנאים המדיניים והחברתיים ובעניינים שבהם אפשר היה ללכת לכיוון זה או אחר. זה עניין של פרשנות ועניין של גישה. הודות לכך נוכל למצוא בתקופות מסוימות ביהדות גילויים של יצירות אומנות, שבהן מופיעות גם דמויות של בעלי חיים הן בציורים על קירות, הן בפסיפסים, וכמובן בכתבי-יד, אך במשך כל התקופה הזאת חל האיסור החמור על הפיסול. ההקלות היו, בדרך כלל, בתחום של הציור ולפעמים גם בתחום של התבליט.
  
בימי השלטון הרומאי
ציינתי שהיחס אל האמנות היה קשור גם לנסיבות. למשל, בתקופה בה התרחש הניסיון של היוונים להכניס את הצלמים לבית המקדש, הייתה תגובה חריפה ביותר נגד הצלמים, והרס הצלמים של אותה תקופה איננו רק עניין דתי, אלא גם עניין לאומי שקיבל דחף דתי עמוק יותר בגלל הנסיבות המדיניות. כך קרה גם בזמן השלטון הרומאי, בתקופה שלפני חורבן הבית השני. ידוע לנו שהיו קנאים בירושלים שסירבו לעבור בכלל דרך שערים שמצויים עליהם צלמים ולהשתמש במטבעות שטבועה בהן דמות אדם. גם החרם על הצלמים שהוכרז על ידי אסיפת הנכבדים בשנת 66, היה בעצם אקט מדיני, לא פחות מדתי. אני מביאה רק את שתי הדוגמאות האלה כדי לפרש, לתת דוגמה, לדברים שאמרתי באופן כללי. לעומת זאת, בתקופה מאוחרת יותר, כשנתבסס השלטון הרומאי בארץ, הקלו בעניין הזה. למשל, אנחנו מוצאים כתוב בתלמוד ירושלמי, כי בימיו של רבי יוחנן התחילו לצייר על כתלים ולא מיחה בידם. אכן, בחפירות שנעשו בארץ, אנחנו מוצאים לא רק ציורים, אלא גם תבליטים של דמויות. בכפר נחום אנחנו מוצאים ליד כל התבליטים המסורתיים המקובלים של העיטורים היהודיים, כמו המנורה, ארון הקודש, שבעת המינים ועיטורים גיאומטריים אחרים, גם שרידים, אני מדגישה: שרידים של תבליטים שהיו בפירוש תבליטים של דמויות, והשוחתו מאוחר יותר, כשבאה תנועה של איקונוקלסטיקה (תנועה המתנגדת לציור איקונין דמויות קדושים שמוצאה לאו דווקא מיהדות). בבית-אלפא אנחנו מוצאים פסיפסים שיש בהם תיאורי דמויות. גם במקום רחוק יותר, בתקופה מוקדמת יותר, למשל בדורא-אירופוס, אנחנו מוצאים על הקירות ממש תמשיחים מעניינים ויפים עם ציורים של דמויות.
 
רמזתי כבר, כי בערך במאה השישית והשביעית, יותר נכון החל מהמאה השישית, התחילה נסיגה בעניין הזה, וזאת בהשפעת התנועה האיקונוקלסטית בביזאנט מצד אחד, ובהשפעה המוסלמית מצד שני. המוסלמים למעשה קיבלו את המסורת הזאת מן היהודים, אבל הם החזיקו בה בצורה הרבה יותר עקבית, והיהודים באותה תקופה לא יכלו לפגר אחריהם. הרתיעה הזו נמשכה במשך כמה מאות שנים, מימי-הביניים במאה הי"א והי"ב מתחילות מחדש להופיע דמויות - אמנם בתחילה בהיסוס - בעיקר בכתבי-היד הנפלאים של ימי הביניים. יש בידינו הרבה כתבי-יד מאותה תקופה. (לפי דעתו של ד"ר שפיצר, זאת המאה השלוש-עשרה).
 
אנחנו מוצאים כתבי-יד כאלה, בעיקר בספרד, למשל (צילום מס' 15) או עם קוריוזם כמו הגדת הציפרים מגרמניה, שבה - במקום לתאר פני אדם - נתנו לפנים האלה דמויות של ציפורים וחיות, בעיקר לדמויות המגלמות יהודים. לגבי לא-יהודים, לא הקפידו עד כדי כך. כמובן שהנושאים התנ"כיים מהווים חלק מאוד חשוב ברפרטואר הנוצרי של ימי הביניים, עוד מתקופה קדומה יותר. אך, לא נדון בהם במאמר זה, נעיין בדוגמאות מהרנסנס והלאה.
  
סוגי הציורים לתנ"ך
אסווג את הציורים לתנ"ך, באופן חד וגס, לשלושה סוגים עיקריים; ואולי ימצא כל סוג את מקומו גם מבחינת ההערכה כיצירת אמנות.
 
א. כתבי-היד, שהם אמנות מיוחדת בפני עצמה;
ב. אותם הציורים, הקישוטים והעיטורים שקשורים לבניינים, ועד תקופת הרנסנס היה להם אופי סיפורי מייצג, סמלי או דקורטיבי, כולל הקישוטים הפיגורטיביים שעל אביזרים שונים, שהשתמשו בהם בבתי הכנסת;
ג. יצירות אמנות של אומנים דגולים מכל התקופות.
 
אם הקודמים היו בבחינת אילוסטרציה, איור - היצירות הגדולות של האומנים, כמו מיכאלאנג'לו, רמברנדט, אם להזכיר את החשובים והגדולים ביותר שעסקו בנושא הזה בצורה הרבה יותר רחבה ועמוקה מאחרים, והיום אפילו שאגאל - הציורים האלה אינם אילוסטרציה. הם לא צוירו כאיור; הם צוירו כיצירות אמנות ששאבו את מקורן מהתורה או מספרים אחרים, ובזה הם קרובים אל הספרים האלה ומבטאים משהו מן המקור, אבל הם מופיעים כיצירות אמנות העומדות ברשות עצמן, בזכות עצמן, עם אינטרפטציה מיוחדת, אישית מאוד לאמן וללא מגמה לתת את הסיפור כפשוטו בהמשכים, אלא באמת ליצור חוויה חד-פעמית שקיבלה כאן משמעות נוספת וחדשה.
 
השפע העצום הזה של הציורים על נושאים תנ"כיים הוא כה רב ומגוון עד שאין להשתלט עליו, ווראי שלא במסגרת מאמר זה. לכן, בחרתי להציג רק מספר ביצועים של מוטיב אחד ודמות אחת. בחרתי להציג לפניכם את עקידת יצחק.
 
 עקדת יצחק באומנות
עקידת יצחק הייתה בוודאי בכל הדורות סמל לנאמנות ללא מצרים למצוות אלוהים ולהקרבה עצמית על קידוש השם; סמל של הקרבת קרבן נורא ביותר, אולי הקורבן הגדול ביותר שאפשר לדרוש מאדם. והספר מדגיש את המומנט הזה כשהוא אומר (בראשית כב, ב):
 
"קח נא את בנך,
את יחידך,
אשר אהבת,
את יצחק".
 
הכתוב חוזר על מוטיב זה שוב ושוב. ברור שנושא כזה - שקשור גם בסיפור מאוד פשוט, מאוד עובדתי, סיפור עלילתי מאוד - קסם לאומנים ולמאיירים בכל התקופות. אני אראה כאן רק כמה מהדוגמאות. אני חושבת שיש בכוחו של הנושא הזה לשמש כדוגמה וכסמל לגישה של אומנים ועמים שונים, ביצירות האמנות בתקופות השונות, אל הנושא התנ"כי בכלל.
 
הייתי רוצה לעמוד על כמה מומנטים בסיפור, שאחר כך נאחזו בהם האומנים. מעניין לראות מה תאר כל אמן וכיצד, ממה הוא התעלם ומה הוא בחר להדגיש. הסיפור מספר שאלוהים אומר לאברהם:
 
"לך לך אל ארץ המוריה
והעלהו שם לעולה
על אחד ההרים אשר אמר אליך"
 
נראה, שהיו כאלה שקשרו את ארץ המוריה עם בית המקדש והדגישו ביצירתם, שהנה בית המקדש הוקם באותו מקום שבו הייתה עקידת יצחק, על הר המוריה. עוד מומנט מאוד דרמטי, שבוודאי השפיע על אומנים מסוימים, הוא כשיצחק פונה אל אביו ואומר:
 
"אבי - - -,
הנה האש והעצים
ואיה השה לעולה?"
 
ואברהם אומר:
"אלוהים יראה לו השה
לעולה, בני".
 
והכתוב מעיד
"וילכו שניהם יחדו".
 
בעיצוב אומנותי של הנושא באים לביטוי העלייה בהר יחד, העקידה, קול המלאך, המדבר פעם בשם אלוהים ופעם כאילו היה אלוהים עצמו ("ולא חסכת את בנך את יחידך ממני"...), וכמובן, האיל שבסבך, שהוא חלק בלתי נפרד מן הנושא, מן הנוף של הנושא שלפנינו.
 
ובכן, סיפור מאוד פשוט, מאוד ענייני, מתח פנימי גדול וסמל; סמל של הקרבת קרבן, סמל של נכונות לעשות את הדבר הנורא ביותר רק כאות לאמונה ולרצון. זה בעצם מה שנתן את הכוח ואת המשמעות לסיפור. גם במיתולוגיה היוונית אנחנו יכולים למצוא סיפורים בעלי אופי לא כל כך רחוק - כגון: הפרשה של אפיגניה, אשר אגממנון היה צריך להעלות אותה לקרבן. גם שם קרה נס, ובמקום הבת נזדמנה איילה. הסיפורים האלה לא כבשו מקום כזה. הסיפור המקראי לא איבד ממשמעותו ומכוחו עד היום, בגלל המשמעויות המיוחדות שישנן למציאות המתוארת בו.
 
בית הכנסת היהודי בדורא אירופוס
נדגים את האמור לעיל על ידי מספר תמונות. נעיין בתמונה המשוחזרת מבית הכנסת היהודי בדורא אירופוס, כפי שהוא מוצג היום במוזיאון דמשק. דורא היה, כנראה, ישוב יהודי משגשג על נהר פרת, צפונה מפומבדיתא ונהרדעא. בית הכנסת הזה נבנה בשנת 200 בערך על יד המבצר הרומאי שהיה במקום, כחלק ממכלול שלם של מבנים חשובים אחרים. בערך ארבעים וחמש שנה לאחר מכן שופץ הבניין, וחלק מן הציורים צויירו מחדש. זהו אחד הבניינים הקדומים ביותר - ביהדות הוא יחיד - בו רואים ציורים שמתארים מחזות מספר התנ"ך. המקום הזה נשמר באופן יוצא מן הכלל משום שבזמן המצור של הפרסים על המבצר הרומאי הרסו פינה, שתי פינות, מבית הכנסת, ושפכו אדמה כדי להגן על החומה. בית הכנסת נשאר קבור מתחת, למעשה עד לזמן שלנו, בזמן שנעשו ב- 1935-1932 חפירות על ידי משלחת אמריקנית-צרפתית. אז שוחזר בית הכנסת והועבר למוזיאון בדמשק.
 
  
 
       בית הכנסת היהודי בדורא אירופוס – תמונות
     
 בתמונה רואים פינה של בית הכנסת, שהיא מעניינית ביותר. רואים את הגומחה בקיר, שבה החזיקו את ספרי הקודש. על הקירות מתוארים בצורת פסים-פסים סיפורים שונים. יש חושבים שהסיפורים האלה צוירו בדומה למגילות. גם בתוך ציור אחד אנחנו יכולים למצוא לפעמים אותה דמות המופיעה יותר מפעם אחת - מין סיפור בהמשכים, כשם שזה קיים בתוך המגילה. החלק המעניין ביותר הוא החלק האמצעי, ובו הגומחה ושני עמודים בצדיה.
 
מעל העמודים בליטת קיר מצוירת. בציור הזה - שהוא במקום החשוב והמרכזי בתוך בית הכנסת - מופיעים סמלים ידועים כמו בית המקדש או הסמל של בית המקדש. בצד מופיע ציור עם דמויות שהנושא שלו הוא עקידת יצחק. כנראה שהציור הזה הופיע דווקא כאן, כרי להדגיש שהמקדש שמדובר בו כאן, הוא בית המקדש של ירושלים, ולהבדילו מבניינים אחרים המתוארים בציורים אחרים של ביהכ"נ, כי המקדש נבנה באותו מקום שבו התרחשה עקידת יצחק. מעניינת גם הצורה של הציור. אין כאן רצון לתת עומק, אין כאן רצון לתת תיאור חי ואמיתי, אלא תיאור סיפורי-ציורי. רואים את יצחק עומד; אברהם עומד עם הגב אלינו; ויד אלוהים - מבצבצת מתוך הענן למעלה. למטה, האייל שקרניו נאחזות בסבך. לשם כל מצוי בתמונה העץ. לא אכנס לניתוח צורני. החוקרים מצאו דמיון גדול בין הציורים של דורא אירופוס לבין הציורים הנוצריים המוקדמים, שנמצאו למשל גם בקטקומבות ברומא. (קטקומבה - מערה בה ערכו הנוצרים הראשונים ברומא את פולחנם). זהו אולי הציור הפיגורטיבי הקדום ביותר על נושא עקידת יצחק במקום יהודי, בבית כנסת.
  
בית אלפא
 
 
                             תמונה 1: פסיפס מבית הכנסת בבית אלפא, תחילת המאה ה-6
 
במאה השלישית, הרביעית, החמישית ובתחילת המאה השישית נהגו לצייר על קירות של בתי כנסת בארץ ישראל, ועיטרו רצפות, כדוגמת הרצפה של ביהכ"נ בבית אלפא. כמו שכתוב: רבי יוחנן לא מיחה בידיהם. אם היו כאלה שמיחו, זה לא שינה, כנראה, את המצב. גם בנצרות רואים לא פעם שיש אנשים ואישים שמוחים ובכל זאת עדיין אין אוקונוקלסטיקה של ממש. הרצפה של בית אלפא נחשפה בשנת 1929. בתמונה מס' 1 רואים שיחזור של הרצפה כולה, לפי סוקניק ורייך. בתוך הרצפה הזו, שהיא מאוד מעניינת בפני עצמה, יש תיאור מעניין של עקידת יצחק. אנחנו רואים כאן ממש את הסיפור כולו. הנערים עם החמור; אברהם המחזיק ביצחק; המזבח עם האש; ושוב, יד אלוהים שמופיעה גם בתיאור זה. יש בתמונה הסברים בכתב למי שלגמרי אינו בקי.
 
עבודת הפסיפס יפה מאוד. מבחינה טכנית, הסגנון של הדמויות עצמן הוא פרימיטיבי למדי. יש לומר שאפילו באמנות רומית של אותו זמן, במקומות מסוימים, אנחנו מוצאים ציורים על רמה דומה ולפעמים אפילו יותר נמוכה. התיאור הוא לגמרי סמלי, אבל יחד עם זאת יש בציור הזה משהו מאוד נאיבי, מאוד סיפורי, משהו שבאמת מוסר את הסיפור של הפרשה הזאת כפשוטו.
 
 

                 תמונה 2: פריט מרצפת בית הכנסת בבית אלפא
 
הנה רפרדוקציה בגוון אחר - הקטע המרכזי, החשוב ביותר תמונה מס' 2 . מה שבאמת כדאי לציין: הנושא לא בא לידי ביטוי על ידי הבעה של הפנים. הפנים הן די סכמטיות ודומות אחת לשניה. אולי אנחנו יכולים לחוש הבעה מבוהלת בעיניים של יצחק; אינני יודעת אם זה נעשה בכוונה. מה שניתן כאן זו העלילה, סיפור מה שמתחרש, ומה שמתרחש מדבר בעד עצמו.
 
 ההגדה של סארייבו
 
 

                                                 תמונה 3: כתב יד "הגדת סארייבו" מהמאה ה-14
 
נעבור מתחילת המאה השישית בבית אלפא לאחד מכתבי-היד היפים ביותר מן המאה הארבע-עשרה, כתב-יד שקוראים לו: "ההגדה של סארייבו" תמונה 3 זוהי הגדה של פסח. יש הרבה הגדות מצוירות, ולכך וודאי סיבות מיוחדות. קודם כל, ההזדמנות לצייר כמה מן הסיפורים החשובים של המקרא, ולאו דווקא סיפורים שקשורים ישירות לפרשת יציאת מצרים; במקרה הזה, למשל, ציירו את עקידת יצחק. שנית, הסיפור הוא קצר יחסית; ושלישית וכנראה העיקר, זה ספר שלא נלקח לבית הכנסת, ומכיוון שכך - לא הקפידו כל כך, וניתן היה לקשטו ולעטרו בציורים גם עם דמויות של בני אדם, כפי שאתם רואים בתמונה. ההגדה הזו נתגלתה לגמרי בדרך מקרה, לפני כ- 76 שנה בעיר סארייבו בירת בוסניה ומאז היא שמורה שם במוזיאון ומכאן שמה. אבל היא נוצרה, כנראה, בצפון ספרד, ויש בה ללא ספק השפעה של האמנות הגותית-הצרפתית. מי שיטרח יכול למצוא כתבי-יד צרפתיים שיש בהם סגנון דומה, למשל המסך הדקורטיבי שברקע, המשבצות, הדמות והתלבושת, כל הארטיקולציה הזו של התנועות, שאנחנו רואים בתמונה - בכולם ניכרת השפעה של האמנות הגותית-הצרפתית. סיפור העקידה עצמו הוא המשך לציור שקדם לו בדף אחר, שבו אברהם ויצחק נפרדים משני הנערים הנשארים עם החמור. זהו טיפול מאוד מעניין ומקורי בנושא - כשמצד אחד, וכאילו בין שני עולמות חצויים, אנחנו מוצאים את אברהם ועל המזבח את יצחק, ומצד שני אנחנו רואים את העץ, האייל, אותה יד אלוהים. יש לומר שהיהודים, בדרך-כלל, גם כשציירו דמויות, הקפידו לא לצייר מלאכים או לא לצייר פני מלאכים, שלא לדבר על כך שלא ציירו את אלוהים, כפי שעשו זאת האומנים הנוצריים. לכן היד היא המופיעה מהעננים, ואנחנו מרגישים כאילו אברהם מאזין כאן לקול מסוים שבא יחד עם היד הזו, ובאותו הזמן הוא רואה גם את האייל. שוב, הטיפול בנושא הוא סיפורי, אבל יחד עם זאת יש כאן גם מתח צורני מסוים, כגון: בצורה של הראש המסתובב, בדמות של יצחק שראשו מורם; ואפשר לומר, שציור כזה הוא יותר מאשר סתם אילוסטרציה, זוהי יצירה אומנותית בעלת ערך בפני עצמה. את כאן מצוירים, כמובן, האייל והעץ והם מצוירים בצורה מאוד מסוגננת ודקורטיבית. מבחינת כתבי-היד, יש משמעות ועושר מיוחד לשילוב של הכתב עם הציור, אבל אין זה התחום שלי ולא נדון בזה כאן.
 
 הגדת הצפרים
 

                        תמונה 4: "העקידה" - בהגדת הצפרים שנכתבה בגרמניה במאה ה-14
 
זהו דף מתוך הגדת הציפרים תמונה 4. העניין המיוחד בהגדה זו הוא בתופעה של הציפרים. אפילו המלאך - וכאן אכן מופיע המלאך - יש לו ראש של ציפור. גם כאן מצוירים, כמובן, האייל והעץ, והם מצוירים בצורה מאוד מסוגננת ודקורטיבית מבחינת כתבי-היד, יש משמעות ועושר מיוחד לשילוב של הכתב עם הציור, אבל אין זה התחום שלי ולא נדון בזה כאן.
 
 
דף מתוך "משנה תורה"
 

                            תמונה 5: "העקידה" מתוך משנה תורה של הרמב"ם שנכתב באשכנז
 
זהו דף מתוך "משנה תורה" של הרמב"ם, גם כן מאשכנז תמונה 5 . זוהי צורה טיפוסית של עיטור דף, על ידי אותיות בצבעים שונים ובצורות שונות. ושער מעניין למעלה. למטה מופיע הנושא של עקידת יצחק. וכאן, עם אינטרפרטציה אחרת: המלאך ממש תופס את המאכלת ומצביע על האייל שנמצא לרגלי המזבח. אבל הקרניים של האייל מפותחות כאן בצורה דקורטיבית, כמו העלים שעל העצים. זאת אומרת, הוא היה צריך להיאחז בסבך, אבל איך שהוא הסבך הופך כאן כאילו להמשך של הקרניים; והחוש הדקורטיבי של האמן, שעיטר את הספר הזה, מובלט כאן בצורה יפה ביותר. שוב, הכוונה היא בעצם לעטר, לאייר, לא להוסיף משמעות נוספת, אלא איזה רובד נוסף, שהוא, נדמה לי, ללא קשר עם הכתוב.
  
צילום מספר בראשית,
 

  תמונה 6, ספריית שוקן: דף פותח ל"בראשית", תחילת המאה ה-17
 
כל התמונות עד כה לא היו מספרי תנ"ך ממש. כאן לראשונה צילום מספר בראשית תמונה 6 , מהחומש המפורסם שנמצא בספריית שוקן, בו מעוטר רק השער הזה, וכל שאר הספר אינו מעוטר כלל.
 
בשער ארבעים וששה מדליונים ובהם מתואר הסיפור מבריאת העולם ועד אתונו של בלעם; בצורה מקושטת, עשירה מאוד ומרהיבת עין. זהו בוודאי אחד מן השערים היפים והעשירים של התקופה, בערך משנת 1300.
 
נתבונן נא בקטע מתוך השער הזה, הקטע המתאר את עקידת יצחק. גם בציור זה מצויים כל האלמנטים המקובלים שכבר ראינו בתמונות לעיל. גם כאן מצוייר המלאך כשהוא מחזיק במאכלת, ולמטה האייל.
 
לסיכום אפשר לציין, כי יש אמנם וריאציות של תנוחה המשתנות מתמונה לתמונה, אבל בכולן אותה אינטרפרטציה לנושא.
 
 כתבים לא יהודיים
 

                                       תמונה 7: כתב יד ארמני מן המאה ה-15
 
שונה המצב בכתבים לא יהודיים. זהו דף מתוך כתב-יד ארמני מן המאה ה-15 תמונה 7. כאן גם הצורה וגם הסגנון שונים וזאת על פי מסורת ביזנטינית די ברורה, אם כי בגוון מיוחד. למעלה הצורה הדקורטיבית המיוחדת עם כל האלמנטים הדקורטיביים ברקע, אשר מאוד מזכירים את האמנות הפרסית והמוסלמית באזור אסיה הקטנה. באופן דומה מסוגנן גם האייל שנאחז בסבך. מבחינה צורנית, יש כאן השפעות אחרות; גם באירופה, בספרד, באשכנז, ראינו השפעה סביבתית של האמנות הגותית, אבל הגישה הייתה שונה. גם מבחינת האינטרפרטציה של הנושא ניכר הבדל רב. נדמה לי שכאן, בפעם הראשונה, מתואר בסיפור העקידה משהו ברוטאלי ביותר, משהו חריף ביותר. אולי במידה מסוימת גורם לכך הפרצוף המיוחד שיש בו משהו אכזרי, בו בזמן שבציורים שראינו קודם לא ניתנה לפנים הבעה מיוחדת. כאן רואים איך אברהם מחזיק את המאכלת - כל התנועה הזאת מסביב יש בה משהו הרבה יותר חריף, הרבה יותר אכזרי. כאן, בהשוואה לכל הציורים שלעיל, תיאור אחר ותפיסה אחרת. לדעתי, יש משהו מלא הומור בתיאור המלאך. הוא לא מסתפק בזה שהוא קורא לאברהם, אלא הוא נוגע בו באצבע ואומר לו: תראה, תשים לב, הנה יש לך כאן אייל. ובכן, האמן הזה, האיש שצייר את הציור הזה, בוודאי ניגש אל הציור בגישה שונה מזו שבה ניגשו אליו האומנים היהודיים שעיטרו את כתבי-היד שראינו לעיל.
 
הדוגמאות שראינו עד עתה היו בחלקן האחרון דוגמאות לקוחות מכתבי-יד, שבעצם אופיין, בעצם מהותן, צריכות לתת אופי אילוסטרטיבי, איורי; לסוג זה שייכים גם הציורים שעל הקירות - תבליטים, ציורים, שהנוצרים השתמשו בהם, כדי לספר את הסיפור. ציורי-קיר אלה היו צריכים להוות מעין תנ"ך בשביל האנשים שאינם יודעים קרוא וכתוב ולפיהם יכלו ללמוד ולזכור את העלילות האלה.
  
ציור של הצייר האיטלקי מאנטנייה
 

                 תמונה 8: "העקידה" מאת מאנטייה, המאה ה-15
 
נעבור עתה למישור אחר. לפנינו ציור של הצייר האיטלקי מאנטנייה, ציור מהמאה החמש עשרה תמונה 8. מאנטנייה מת בראשית המאה השש-עשרה, 1506; עיקר יצירתו באמצע המאה החמש-עשרה. זהו ציור על בד בטכניקה של גריזאי. הציור הזה אינו אילוסטרציה; הוא לאו דווקא בא ללמד; זהו ציור שמתייחס אל מאורע מסוים ורוצה לתת לו פירוש מיוחד, אישי. הפירוש הזה מתבטא בעיקר מבחינה צורנית; בצורה אחרת ובגישה שונה לגמרי מכל מה שראינו לעיל. הציורים הקודמים היו שטוחים, בלי ניסיון להראות את המציאות; בלי ניסיון ליצור איזו שהיא אשליה של גוף ושל חלל. כאן אנחנו רואים שהניסיון הזה כבר מגובש בצורה מאוד בולטת. הדמויות הן פלסטיות; יש הרגשה מסוימת של חלל, אם כי לא של חלל אין-סופי מאחור; יש כאן ידע של אנטומיה, ידע של פרספקטיבה. זאת אומרת, כל מה שמאפיין את האמנות של הרנסנס מיושם ביצירה הזאת. בגלל אופיים הריאליסטי של הסיפורים האלה אפשר ליישם אותם גם בדרך כזו, מבלי שתאבד המשמעות הסמלית לגמרי.
 
הגישה אל הנושא גם היא שונה מאשר בתמונות שראינו עד כה. אני חושבת שגם כאן, במידה יותר חזקה מאשר בתמונות הקודמות, ישנו ביטוי של הכוח, אולי של האכזריות שבמחזה המתרחש לנגד עינינו. יש גם מומנט בפנים של הנער הזה שהייתי מפרשת אותו לא רק כהבעה של סבל, אלא אפילו כמין הבעת הרגשה של התמרדות. יש ניסיון לתת ביטוי מסוים גם לפנים של אברהם. יש כאן הרבה יותר מתח דרמטי-אנושי מאשר יכולנו לראות בתמונות שלקוחות מכתבי-יד כשהדגש הושם על הפעולה. גם כאן אנחנו רואים את אותה הגישה המסורתית, של היד שמופיעה למעלה והאייל שכבר יושב לו על המזבח.
 
 תמונה מהמאה השש-עשרה ,על ידי ורונזה
 
 
 תמונה 9: "העקידה" מאת ורונזה, ונציה המאה ה-17
 
בתמונה הזאת, שהיא תמונה שצוירה במאה השש-עשרה על ידי אמן וונציאני, ורונזה. תמונה 9 אנחנו מבחינים בהמשך ובפיתוח של אותה הגישה. יש כאן יצירת אמנות, שנשענת על נושא מוכר, ידוע, הנותנת לנושא הזה את הפירוש המיוחד של האמן; או יותר נכון, ניגשת אל הנושא על פי דרכה. מה שבולט מיד לעין, בלי להתייחס אל הנושא, זה העושר הרב של הצבעים, שמאפיין בכלל את הציור הוונציאני, ובעיקר הדרמטיות, שהפעם ניתנת לא עוד על ידי איזה ביטוי של כוח - כפי שראינו בציור הקודם - אלא על ידי התנופה הדינאמית בתוך המבנה של התמונה עצמה.
 
כאן יש מיפגש של שתי תנועות מסביב לידו של אברהם ומסביב לראשו. אין ספק שהאומנים האלה היו - לפעמים פחות, לפעמים יותר - קרובים למקור. גם כאן מופיע החמור. הוא היה כנראה נחוץ גם מבחינת הקומפוזיציה. את האייל אנחנו כמעט ולא רואים, וזה אפילו לא אייל; זה יותר טלה וזאת אולי בגלל המשמעות הנוצרית שייחסו אומנים נוצריים לנושא הזה עוד מימי הביניים. המזבח כאן הוא מאוד פשוט, בניגוד למזבחות המקושטים והיפים שראינו לעיל. הגישה אל הדמות של יצחק הוא שונה כאן. גם בדמותו של יצחק יש הבעה של קבלת הדין, של כניעה; זאת אומרת, הקורבן כאן הוא גם קרבנו של יצחק; הוא לא רק משמש כקרבן. יש לכך חשיבות מבחינת הגישה אל הנושא.
  
סגנון הבארוק - רמברנדט
 
 
 תמונה 10: "העקידה" מאת קאראבאג'יו, המאה ה-17
 
האופי הדרמטי של הנושא הזה עשה אותו לנושא מאוד מקובל על האומנים במאה השבע-עשרה, על אומנים בארצות הקתוליות, בסגנון שמכנים אותו בשם סגנון הבארוק.
 
דוגמה מאוד טיפוסית, היא זו של קאראבאג'ו תמונה 10 . ביצירתו ממש באות לידי ביטוי הברוטאליות והאכזריות שבמעשה. מאידך, הנושא הזה מצא גם מהלכים במקומות אחרים, ובייחוד ביצירתו של רמברנדט. יהיה זה בנאלי אם אזכיר איזה מקום חשוב תופס רמברנדט בציור נושאים מהתנ"ך. אביא את נושא העקידה אצל רמבנדט לא רק כדי להראות את הגדולה של יצירת רמברנדט, כפי שהיא משתקפת מהנושא הזה, אלא גם את המיוחד שבה בהשוואה לתמונות הקודמות. הציור שאתם רואים כאן תמונה 11 (נמצא במינכן), הוא ציור שדומה באופיו, במידה מסוימת, לציור של ורונזה. יש בו משהו טיפוסי; אותה הבעת תנועה, דרמטיות, תאורה חריפה, הניגודים החריפים האלה של אור וצל, שהם המאפיינים את הציור הבארוקי של המאה השבע-עשרה.
 
 
 
 תמונה 11: "העקידה" מאת רמברנדט 1635
 
הציור הזה הוא אחד מן הציורים המוקדמים יותר של רמברנדט - הוא צייר אותו בשנת 1635 (והוא היה אז בן 21). כאן רואים שוב את המשחק המתוח בתוך הקומפוזיציה עצמה, עם תנועה של אלכסונים ועקומות. הגישה אל הדמות, שיש בה משהו קשה, מכאיב מאוד, ויחד עם זאת משהו מאוד מרגש. אברהם מסתיר את הפנים של יצחק בתנועה שיכולה להיחשב אולי כתנועה קשה, אבל בו בזמן נדמה כאילו מכסה את הפנים כדי שיצחק לא יראה מה שמתרחש כאן.
 
גם הבעת הפנים שהיא טיפוסית לציורים המוקדמים של רמברנדט היא הרבה יותר פנימית, הרבה יותר מבטאה מכל מה שראינו עד עכשיו. מה שמייחד את רמברנדט, לעומת האומנים האחרים, הוא שיותר ויותר הוא נאחז בדרמה הפנימית, הנפשית, שבאה לידי ביטוי בסיפורים של התנ"ך, והוא אוהב את סיפורי התנ"ך בגלל הדרמה האנושית הזו ומבטא אותה בציוריו. אגב, שימו לב, שכאן מופיעה המאכלת העגולה, שהיא מתאימה כנראה יותר לעניין, ויכול להיות שזה קשור בעובדה שרמברנדט קרוב ליהודים באמשטרדם בתקופתו ומכיר מסורות ומנהגים של היהודים.
 
עוד מתחום יצירתו של רמברנדט עם סטייה קטנה מן הנושא. התחריט מראה את אברהם ויצחק תמונה 12. רמברנדט ידע למסור בו, בצורה עמוקה ונפלאה, את החוויה של בן הזקונים: האב הזקן שבע הימים, מחזיק את הילד הקטן בין הברכיים. בתמונה מביעה הרגשה של שלמות נפשית, של שמחה, של שלווה. התמונה הזו אולי נותנת לחוש בצורה הרבה יותר חריפה מאשר רמברנדט היה רוצה לבטא (ואמנם מאוחר יותר גם ביטא זאת) בקרבן, בטראגיות האנושית העמוקה של הקורבן, שנתבקש אברהם להקריב.
 
 
 
 תמונה 12 הולנד: תחריט של רמברנדט, "אברהם ויצחק", המאה ה-17 הולנד:
 
כל אמן תאר את הדמויות כאילו היו בני תקופתו, בתלבושת של תקופתו, וזה ניכר היטב בציור הזה, אם כי רמברנדט הוסיף פה ושם אביזרים, שהוא חשב שיש להם אופי מזרחי: לפעמים טורבנים וגם מעילים מפוארים. יש כאן עוד סימן אחד של התקופה: המודל של אברהם הוא יהודי זקן מהגטו של אמשטרדם, שבתוכו גר רמברנדט, ויש עוד כמה פורטרטים של אותו יהודי. רמברנדט כאילו יוצר את הגשר בין התנ"ך ליהדות וליהודים.
 
 
 
 תמונה 13 תחריט של רמברנדט, "עקידת יצחק", המאה ה-17 הולנד:
 
כאשר רמברנדט, כעבור עשרים שנה, חוזר ומתאר את עקידת יצחק בתחריט תמונה 13 , אנו רואיםשמשהו השתנה בגישה של רמברנדט. בציור הייתה אמנם הפנמה, אמנם היה ביטוי של רגשות פנימיים יותר מאשר אצל איזה שהוא צייר אחר שראינו; בתחריט, ההפנמה היא עוד הרבה יותר עמוקה. כל הגישה אל הנושא היא בעלת אופי מאוד מאוד אישי, ועצם האינטרפרטציה מראה זאת. אין יצחק על המזבח, אברהם מחזיק אותו על ברכיו, הוא שוב מכסה את עיניו, אבל הפעם בתנועה אחרת לגמרי - הרבה יותר רגישה, הרבה יותר רכה מאשר בתמונה הקודמת. גם הדמות של אברהם עצמו, יש בה הרבה יותר עומק, הרבה יותר פשטות, כי בתקופה זו רמברנדט כבר לא רצה לתת את פרטי הפרטים החיצוניים והסתפק בקווים. אמנם זו השוואה בין תחריט לבין צבע, אבל האמור כאן נכון גם לגבי שתי תמונות מאותם זמנים. רמברנדט השתדל לתת את הרעיון העיקרי, לבטא את העלילה הפנימית, רק על ידי רמז, על ידי צורות כלליות; אם בצבע על ידי מריחות הרבה יותר חופשיות, או על ידי קו. המלאך שממש תופס כאן בידו של אברהם - פעולה שראינו כבר לעיל, אבל בצורה לגמרי שונה - תופס אותו ממש כולו, מחבק אותו, והכנפיים מתחברות עם התנועה הדרמטית של אור וצל ושל קוים מאוד רותתים ועשירים שברקע. גם כאן מופיע אותו הנוף ויש אפילו רמז לשתי הדמויות של המשרתים. רמברנדט, כנראה יותר מכל אמן אחר, היה מאוד קרוב אל המקור וידע לטפל בו כפי שצריך.
 
ובכן, יכולות להיות גישות שונות לגמרי לנושא אחד, גישות שמוסיפות מימדים חדשים ליצירה האומנותית.
  
תמונה של רובנס
 
 
 
 תמונה 14: "עקידת יצחק" סקיצה לציור קיר מאת הצייר הפלמי רובנס, המאה ה-17
 
נסיים בתמונה של רובנס, הצייר הפלמי הגדול בן זמנו של רמברנדט תמונה 14 . תמונה זו מראה קוטב אחר לגמרי בגישה אל הנושא: זהו ציור, למעשה, סקיצה לציור, שנועד לתקרה. הציור בן אותה תקופה כשל רמברנדט. היום הסקיצה הזו נמצאת בלובר.
 
מכיוון שהציור היה מיועד להיות על תקרה, יש כאן פרספקטיבות בלתי רגילות; רואים את המזבח מלמטה למעלה ואת הדמות של יצחק ששוכבת לעומק; את הדמות הממשית של אברהם לא רואים, רואים רק גוש של אריגים שמתערבלים מסביבו ובאים כאילו לבטא את המצב הדרמטי שמצוי כאן; המלאך, שרואים אותו ממש לאורך כל גופו, בא, כביכול, בטיסה מלמעלה. רואים ולא רואים אותו באותו זמן. יש כאן גם מאורע דרמטי מאוד: אתם רואים שמרכז התמונה מצוי מעל לראשו של יצחק, והידיים - גם של אברהם וגם של המלאך - מתחברות בנקודה המרכזית הזאת. כל התמונה יש בה תנופה יוצאת מן הכלל, הן באלכסונים והן בתיאור של הפרפסקיבות, בכיוונים של הדמויות. לעומת רמברנדט, שבא להביע את הנושא על ידי דמויות מאוד אנושיות ופשוטות כדי להגיע לעומק נפשן, משתמש רובנס בתמונה הזו, בדרמה צורנית מסעירה, שבה הוא מבטא, על פי דרכו, את הנושא שלפניכם.
 
 
סיכום
נדמה לי שמכל הדוגמאות האלה ניתן ללמוד על גישות שונות של יצירות האמנות לנושא התנ"כי ועל המשמעות של הנושא הזה בשביל האומנים בכל התקופות, ואפילו בתקופה שלנו, ולא רחוק ממנו; ולא רק שאגאל, אלא גם אומנים של ראשית המאה התשע-עשרה או סופה מצאו בתנ"ך נושאים ליצירתם. די להזכיר למשל את דאלקרואה, שלא פעם צייר נושאים כאלה. אפילו גוגן צייר, למשל, את המלאך שנאבק עם יעקב. וכמו כן אומנים ישראליים ששאבו מן התנ"ך את הנושאים ליצירתם.
 
אני בחרתי להציג מן האומנים האלה שהנושא התנ"כי ביצירה שלהם לא היה מקרי, אפיזודי, אלא מרכזי וחשוב, ושהם הוסיפו איזה מימד מיוחד משלהם לנושא הזה - כגון רמברנדט. נדמה לי שמבחינה זו ספר התנ"ך עדיין לא נסגר, אפילו אם האמנות חדלה להיות פיגורטיבית. לי יש הרגשה שהאמנות עוד תחזור אל הנושא הזה ותוסיף לו בוודאי רבדים חדשים, לפי רוח הזמן ולפי ההבנה וההרגשה של אומנים בני התקופה שלנו.