בנימין
מחבר: ורד נעים
בראשית לה:
בשדה חמד, גיליון 2-3, 2002
תוכן המאמר:
בנימין - חותם השבטים.
א. נולד בארץ ישראל
ב. שתקנים וצנועים
ג. הנהגה למעלה מן הטבע.
סיום
לע"נ הרב בנימין הרלינג הי"ד
ובנימין נחום הי"ד.
בנימין - חותם השבטים.
כשמתבוננים בדמותו של בנימין, מבחינים כי מתייחד הוא בכמה מעלות. הבולטת והפשוטה מכולן היא היותו אחרון השבטים. ועם פשטותה היא מביעה נקודה מהותית באישיותו: כל קשת גווני אבני החושן הופיעה עם לידתו. אם כל שבט מבטא גוון אישיותי מיוחד, בנימין מלבד גוונו הייחודי מבטא גם את כללות הופעת הגוונים. אבנו בחושן מבטאת עניין זה: "בנימין - ישפה, וצבע מפה שלו דומה לכל הצבעים לי"ב הצבעים". הגדרת חז"ל את אבנו שלא מסתפקת בתיאור פשוט: "דומה לצבעים רבים", אלא "לכל הצבעים" ומדגישה "לי"ב הצבעים". מביעה את עומק משמעותה של האבן. כדברי רבינו בחיי על התורה: "... עוד תמצא אם תפקח את עיני שכלך כי י"ב אבני החושן שבהם קבועים ומפותחים י"ב שבטים, גוון האבנים ההם כפי גוון מידותיהם למעלה, כי ראובן הרומז למידת הדין - אבנו אודם, ובנימין הכלול מכל המידות - אבנו ישפה, שהיא כלולה מגוונין הרבה". וכך מגדירו הרב קוק: "חותם השבטים כולם, 'שבטי י-ה עדות לישראל', בנימין בן יעקב, המשלים את התכסיס הכללי של האומה". דהיינו כלל ההופעה של האומה מופיעה עם לידתו. מבאר המהר"ל שזוהי משמעות המדרש שעם כל שבט נולדה תאומה ועם בנימין נולדה תאומה יתרה: "ולפיכך עם בנימין שהוא האחרון ועמו נשלמו שנים עשר שבטים נולדה תאומה יתרה, האחת מה שהוא אחד מן השבטים ויש לו זוג ועוד אחת מה שיש לבנימין השלמה יתרה".
כאשר רחל יולדת את יוסף, קוראת לו "לאמור יוסף ד' לי בן אחר". מבאר רש"י על פי המדרש: "יודעת היתה בנבואה שאין יעקב עתיד להעמיד אלא שנים עשר שבטים. אמרה יהי רצון שאותו שהוא עתיד להעמיד יהא ממני. לכך לא נתפללה אלא על בן אחר". - במובן של בן נוסף. משמעות נוספת מופיעה במשך המדרש: "בן אחר - למחלוקת. אמר ר' פנחס: מתפילתה של רחל לא חלק שבט יהודה ובנימין עם עשרת השבטים". דהיינו מבקשת היא בן שיהיה לגמרי מעל לפילוגים ולמחלוקות. בן כזה שיהיה ראוי לאחד את השבטים. לא בכדי דווקא בנימין זכה לשבת עם אביו בשעה שאחיו רועים, ובכך להיות מחוץ למכירת יוסף. היותו בעל מעלת השלום, נקיותו מכל רבב מחלוקת, דוקא היא אשר זיכתה אותו שבית המקדש ישכון בנחלתו. חלקו חז"ל במשמעות הפסוק בתהילים "למה תרצדון הרים גבנונים":"רבי עקיבא פתר קרא בשבטים. בשעה שאמר שלמה לבנות בית המקדש, היו השבטים רצים ומדיינים אלו עם אלו. זה אומר בתחומי יבנה וזה אומר בתחומי יבנה. אמר להם הקב"ה - שבטים, למה תרצדון? כולכם שבטים, כולכם צדיקים, אלא גבנונים. מהו גבנונים? גנבים. כולכם הייתם שותפים במכירתו של יוסף, אבל בנימין שלא נשתתף במכירתו של יוסף 'ההר חמד אלוקים לשבתו'".
כשם שבית המקדש לא יכול להבנות אלא רק על ידי שלמה - המלך שהשלום שלו, איש המנוחה, שהשלום והשקט הם נחלת ישראל בימיו, כך גם נחלת בית המקדש - בנחלת בנימין איש השלום. אומר הספרי: "חביב ישראל שנקרא ידיד למקום, שהרבה אוהבים למלך וחביב מכולם... ששה נקראו ידידים: הקב"ה נקרא ידיד... בנימין נקרא ידיד... שלמה נקרא ידיד... ישראל נקראו ידידים... בית המקדש נקרא ידיד... אברהם נקרא ידיד. יבוא ידיד ויבנה בית ידיד לידיד בחלק בנימין שנקרא ידיד להקב"ה שנקרא ידיד. לכך נאמר ידיד ד'". מבאר המהר"ל כי ישנו קשר בין עובדת היותו אחרון השבטים וכוללם, לעובדה שבית המקדש נבנה בחלקו: "ראוי שיהיה בית המקדש בתחתונים... במה שהארץ היא השלמת הכל משלמת המציאות... ומפני זה תבין למה השכינה בחלקו של בנימין דוקא (יומא יב, א) ולמה בשבט אחרון, שכל אחרון יש בו השלמה, ולפיכך ראוי שבחלקו של שבט שהוא השלמת השבטים תהא שכינה... כי השכינה בתחתונים מצד שהתחתונים הם השלמה, וכל השלמה היא האחרונה, ולכך כל אחרון שם שכינה, ודבר זה ברור". השכינה מופיעה בדבר שלם, ובנימין הוא אשר משלים הופעת האומה.
מבחינות רבות בנימין מהווה השלמה בין ניגודים. עוד ברגע לידתו נקרא הוא בשני שמות: "בן אוני" על ידי אמו ו"בנימין" על ידי אביו. מסביר המהר"ל כי דבר זה מבטא שתי בחינות שונות באישיותו. "בן אוני" - מידת הדין ו"בנימין" - מידת הרחמים, ובחייו כללם באחת. גם בהמשך תולדותיו של שבט בנימין היה שבט זה החוליה המאחדת בין השבטים מצאצאי לאה לבני יוסף - צאצאי רחל. שהרי עם היות בנימין מבני רחל היה כרוך אחר שבט יהודה ומלכיו. המלבי"ם מבאר את ברכת בנימין "ידיד ד'": "התנבא על האחדות שבין בנימין ליהודה בימי שלמה שאז לא היו מלחמות... ואף לאחר שנחלקה מלכות בית דוד נשארו יהודה ובנימין יחד. ורמז במה שאמר 'כל היום' שהוא כל זמן שהבית היה קיים".
אמנם בימי שפוט השופטים נכשל השבט דוקא באותו תחום אותו אמור לגלות - אחדות האומה. לאחר אירוע פלגש בגבעה, יצאו כל ישראל למלחמת אחים - שבט בנימין מצד אחד ושאר העם מצד שני. פעמיים נחלו ישראל מפלה מול בני בנימין. ארבע מאות אלף איש הובסו על ידי עשרים וששה אלף מבנימין. לסיכומה של מלחמת אחים נוראה זו אבדו מישראל שישים וחמישה אלף איש. חורבן נורא. כותב הרב אברהם רמר זצ"ל בספרו: "אנו בניהם של המנצחים והמנוצחים כואבים את כאבה של האומה שאבדה שישים וחמישה אלף מבניה לוחמיה, לוחמים שיכלו להפנות את חילם מיומנותם ותחכומם לכיבוש חלקי הארץ השבויים בידי זרים. אך בימים שלא היה מלך, לא מנהיגות, ולא חזון בישראל, הופנו כוחות אלו לכרסום ולהלקאה עצמית".
אותו שבט שראוי להיות בשורת האחדות לאומה נעשה גורם למלחמה עקובה מדם וכמעט נכחד. מתי מעט נשארו מבנימין - שש מאות איש. מבאר המלבי"ם: "ובעת חמתם נשבעו שאיש מהם לא ייתן את בתו לבנימין, ולפי זה הגם שנשארו משבט בנימין שש מאות איש, הלא לא ימצאו נשים כי נשי בנימין נהרגו כולם ובזה ימחה השבט כולו וזה יהיה מום וחסרון גדול לכלל האומה שאי אפשר שתשרה עליהם שכינה רק אם הם שנים עשר שבטים, ואם יחסר שבט אחד הוא פגם גדול לכלל האומה... והרי זה נזק לדור דורים מעוות לא יוכל לתקון ומחלל הוד יעקב וקדושת ישראל לעולמים".
מתוך משואות החורבן צומחת ועולה האחוה הלאומית. למרות רגשי הזעם והכאב שגרמו למלחמה מוחים הם בצער: "וישאו קולם ויבכו בכי גדול , ויאמרו למה ד' אלוקי ישראל היתה זאת בישראל, להפקד היום מישראל שבט אחד"?! ונוקטים בצעדי פעולה להבראת העם: א. בני בנימין יוכלו לשאת את בנות יבש גלעד שלא השתתפו במלחמה וממילא גם לא בשבועה. ב. כשבנות יבש גלעד לא תספקנה, יאפשרו לבני בנימין לחטוף כלות. לשם כך הנהיגו חגיגות ריקודים בכרמים.
זהו אותו יום ט"ו באב עליו אומרים חז"ל: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכפורים שבהם היו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים בכלי לבן שאולים". ושמחה זו משום מה? ממשיכה הגמרא ואומרת: "שהותרו השבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש זה הדבר דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה, רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל...". כותב בעל ה"בית דוד" - ר' דוד טעביל (מתלמידי ר' חיים מוולוז'ין): "אולם אמיתת עניין זה הוא להיות כי כל אלו מיני השמחות היה הכל על השראת השכינה בישראל ששבה לשכון בתוכנו אחרי הפרדה והסתלקה מאיתנו... ולזאת גדלה השמחה ביום ההוא עד כי קבעוהו שמחה לדורות... כי התאחדות העם הקדוש הישראלי הנה הוא מעיד על אחדותו ית"ש... ולזה כל זמן שלא הותרו השבטים לבוא זה בזה אומרים רבותינו ז"ל שלא הותר שבט בנימין לבוא בקהל נמצא כי לא היה ביניהם התאחדות בשלימות אחרי כי נמצא ביניהם הפירוד וההתחלקות בצד מה... ולכך בלי ספק כי לא זכו בעת ההיא להשראת שכינה בשלימות, וביום שהותרו לבוא זה בזה או שהותר שבט בנימין לבוא בקהל. ומאז נשלם בידם גדר ההתאחדות על שלימותו ושוב היו מוכנים ומעותדים שישכן ד' שכינתו בקרבם כמאז ומקדם".
שבט בנימין אמנם נכשל בעניין פלגש בגבעה וגרם בכך למלחמת אחים, שהיא הפך תכונתו היסודית - אחדות השבטים. ואדרבא - עניין זה שצריך להתברר על ידו דווקא בו נתנסה. כדברי ר' צדוק הכהן מלובלין: "כל אחד ידע שבמה שיצרו תוקפו ביותר הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר להיות נקיים וזכים אצלו". כשרון זה מתוקן ונעשה ביום זה שמחה על חזרת האחדות לאומה - חזרת השכינה לישראל. נוכל לסכם עניין זה בדבריו של הרב בלייכר על הפסוק: "יוסף ד' לי בן אחר"- אמנם רחל מצפה כבר עתה לבן אחר. יוסף מבטא את מדרגתה האצילית של רחל... אך ישנו צורך בבן נוסף, אשר יסכם את השבטים כולם ויחבר את יוסף אל בני לאה, והוא בנימין. אם יוסף הוא שורש ויסוד השבטים, הרי שבנימין הוא סיכומם, ולכן דוקא הוא נולד בארץ ישראל, כשבט המשלים את כל השבטים כולם. בנימין מברר באופן פנימי את החיבור עם מלכותו של יהודה על כלל ישראל לכל כוחותיו ומדרגותיו. לכן דוקא בנימין, אשר מוצאו מבית רחל, הוא השבט היחיד המצטרף לאחר התפלגות המלוכה בימי רחבעם למלכות יהודה ולא לבני אפרים. שבט בנימין מרים אותנו אל מעל לחלוקה של יהודה ויוסף, רחל ולאה, אל החזרה להסתכלות הכללית הטמונה בשאיפתה של רחל. לכן בית המקדש נמצא בגבול נחלתם של בנימין ויהודה, והשראת השכינה היא אצל בנימין דוקא".
א. נולד בארץ ישראל
מעלה נוספת הנגזרת מהיותו בן הזקונים, היא העובדה שזכה להיות השבט היחיד שנולד בארץ ישראל: "... ועוד שכל השבטים נולדו בחוצה לארץ ובנימין נולד בארץ ישראל". נראה כי עובדה זו כה מהותית עד כי הוטבעה בשמו - בנימין. על הפסוק: "ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני ואביו קרא לו בנימין", מבאר רש"י: "בנימין - נראה בעיני לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען שהוא בנגב כשאדם בא מארם נהריים. כמו שנאמר בנגב ארץ כנען (במדבר לג, מ)... בנימין, בן ימין". מוסיף ומבאר הנצי"ב כי בנימין זכה למעלה מיוחדת של קדושה ומוכשרות לקבל תורה בזכות הולדתו בארץ: "ונראה עוד דימין הוא בדרום ארץ ישראל והוא יחס גדול שמוכשר יותר לתורה". וכן מבאר את המכילתא הנ"ל בפירושו "ברכת הנציב": "ועוד שכל השבטים נולדו בחוצה לארץ - ואם כן אין קדושת הגוף כל כך גדול" (ועיין שם).
מזווית אחרת מבאר המהר"ל את מעלתו המיוחדת הנגזרת מהיותו השבט היחיד שנולד בארץ. על המדרש: "ר' יוחנן בשם ר' בנימין ברבי לוי. בניה של רחל - ניסן שווה וגדולתן שווה. הה"ד (בראשית לט, י) 'ויהי כדברה אל יוסף יום יום' וכאן כתיב (אסתר ג, ד) 'ויהי באמרם אליו יום יום ולא שמע אליהם'". מבאר המהר"ל: המדרש הזה בא לומר כי יוסף ובנימין הם שוים בזה שהם חזקים באמונה, והם קשים ועומדים, אין אדם יכול לפתות אותם אל הרע... וכל זה מפני כי הם נטועים עם השכינה. כי בנימין הלא השכינה הייתה בחלקו וכדכתיב (דברים לג, יב) 'ובין כתפיו שכן'. ועוד כי הוא נולד בארץ ישראל שמזה תראה כי הוא שכן אל הש"י וקשה להוציא אותו משם באשר הוא עם השכינה. ויוסף ג"כ היתה השכינה בחלקו הלא משכן שילה הוא בחלקו... ועוד אמר מרדכי כי זקני נולד בארץ ואלו שאר השבטים נולדו בחוצה לארץ,ומזה תלמד כי בנימין הוא לחלק השי"ת כי כל הארצות הם לאומה אשר הם אינם לחלק הש"י, כך ארץ ישראל הוא לחלק הש"י. ולכך אמרו (כתובות קי, ב) הדר חוצה לארץ כמי שאין לו אלו-ה. לפי כי ארץ ישראל היא אל הש"י... ואם כן אין לך בשבטים שהוא רחוק מע"ז כמו בנימין". בנימין זכה שנחלתו תהיה מעון לשכינה. זכות הנגזרת מאישיותו הדבקה בשכינה, בעל חוסן רוחני שלא ניתן להסרה או להפרעה. זהו שמו "בנימין" - בן ארץ ישראל, וזוהי ברכתו.
בפי יעקב: "בנימין זאב יטרף, בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל". מבאר התרגום: " בנימין - בארעיה תשרי שכינתא ובאחסנתיה יתבני מקדשא. בצפרא ובפניא יהון מקרבין כהניא קורבנא, ולעדן רמשא יהון מפלגין אותן חילהון משאר קודשיא". מבאר התרגום את כל הברכה על פי מהות תכונת השבט - להיות מעון להשראת השכינה. וכן בברכת משה: "ולבנימין אמר ידיד ד' ישכון לבטח עליו, חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן".
מפרש רש"י: "כל היום - לעולם. משנבחרה ירושלים לא שרתה שכינה במקום אחר". או כבאור הרמב"ן: "יקרא בנימין ידיד ד'... ישכון בארצו לבטח על ד', וד' יהיה חופף עליו כל הימים ומשרה שכינתו בתוך ארצו ובין כתפיו".
חז"ל דנים בשאלה: "מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו"? ומפרטים ארבע סיבות:
א. בזכות מידת הענווה שבו - מצד היותו הקטן שבשבטים ועל כן החשיב עצמו כפחות שביניהם.
ב. משום שהוא היחיד שנולד בארץ ישראל מכל השבטים - ראוי הוא להשראת שכינה יותר מכולם.
ג. משום שלא השתתף במכירתו של יוסף - ולא נכנס למחלוקת.
ד. משום היותו הקטן שבשבטים זכה לשמש את אביו יותר מאחיו, עד שנעשה מעון ומשען לצדיק. "אמר הקב"ה מקום שסמך צדיק זה ידיו שם אני משרה שכינתי".
דהיינו, דוקא היותו האחרון והקטן שבשבטים סייעה בידו להיות בעל מידות של ענווה ופשטות. הולדתו בארץ ישראל וודאי העצימה מידה זו, שהרי ארץ ישראל ומידת הענווה אחוזות זו בזו. מידה זו של אהבת ארץ ישראל אצל בניה של רחל - ידועה. יוסף הודה בארצו ועל כן זכה להקבר בה. וכן אצל בנות צלופחד מבני יוסף: "ראויה היתה פרשת הנחלות ליכתב ע"י משה, אלא שזכו בנות צלופחד ונכתבה על ידן". - כלומר, ההלכות הנוגעות בשאלה כיצד בת נוחלת היתה אמורה להלמד מפי משה. אלא שמתוך אהבת ארץ ישראל שבקרבן הזדרזו לשאול, וזכו שכל ישראל ילמדו הלכות אלו דרכן.
נסכם ונאמר כי שבט בנימין הוא השבט שנולד בארץ ישראל. עובדה זו איננה מקרית אלא מהותית להבנת עניינו וייחודו של שבט זה. עובדת היותו יליד הארץ תרמה חלקה למוכשרות רבה יותר לתורה, לחוסן ולדבקות בלתי מעורערת בד', להיות השבט המאחד, והיחיד מבין השבטים שבחלקו יבנה בית המקדש.
ב. שתקנים וצנועים
תכונה זו של שתיקה וצניעות מתחילה עוד מאמו רחל. אומרים חז"ל: "ראויה הבכורה לצאת מרחל... אלא שקדמתה לאה ברחמים. ומתוך צניעות שהייתה בה ברחל החזיר הקב"ה לה". ומה היתה צניעותה? שמסרה את הסימנים לאחותה כדי שלא תתבייש. זכות זו כה יקרה עד כי לא עומדת רק לרחל להשיב לה את בכורתה אלא אף לישראל היא עומדת: "באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה - רבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתרה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שנים והגיע זמן נישואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי, ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאוותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה. ולערב החליפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנים שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל... ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אוייבים בם כרצונם"? על כך "מייד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן".
גם בנימין בנה מצוין ביכולת האיפוק והשתיקה שלו. עד כי בא הדבר לידי ביטוי באבנו בחושן. שם האבן - ישפה, דורשים חז"ל: שיש לו פה, לבנימין, ובכל זאת שותק הוא. מבאר רבינו בחיי "בנימין על ישפה... והיא כלולה מגוונים הרבה: אדומה, שחורה, ירוקה... ונתנה לבנימין לפי שנשתנה לבו לגוונים הרבה, וחשב מחשבות במכירתו של יוסף אם יגלה הדבר לאביו אם לא, ואעפ"כ נתגבר על ייצרו והיה מעצור לרוחו ולא גילה הדבר לאביו, ולכך נתנה לו האבן הזאת, ונקראת ישפה, שתי מילות: יש פה. וזה יורה על מעלתו, שאע"פ שהיה לו פה והיה לו לגלות הדבר שתק ולא גילה". שתיקתו של בנימין אינה מתוך חוסר יכולת הבעה. שתיקה זו מכסה סערה עצומה שמתחוללת בקרבו, והוא מתוך עוצמה ושליטה פנימית שם מעצור לנפשו שלא לגלות את הראוי להסתר. הרב רמר זצ"ל בספרו "איש לשבטו" מתאר: "יכולת האיפוק שלהם באה לידי ביטוי בשם אבן החושן שלהן ישפה, יש לו פה ושותק. מופלאה היתה ההתאפקות והשליטה העצמית של אביהם; הוא ידע על מכירת אחיו יוסף ולא גילה זאת לאביו, לאחר מכן, בשעה שאחיו קרעו את בגדיו והאשימו אותו בגניבת הגביע לא הסתפקו בכך, אלא תלו את האשמה בו ובאמו שמתה בעת לידתו, וקראו לו 'גנב בן גנבת' (תנחומא מקץ) גם אז הוא עמד ושתק".
אומר המדרש: "לא רגל על לשונו, זה בנימין, שהיה יודע במכירתו של יוסף ולא גילה לאביו".
בכל סיפור הבאתו למצריים על ידי האחים לא שומעים אותו עונה או מביע דעתו. הוא נקרא בכל מהלך העניינים "האח הקטן", כשמביאים אותו האחים ליוסף מצריימה: "וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו, ויאמר הזה אחיכם הקטון"?! מסביר הנצי"ב במקום שתמה עליהם: "וכי זה אח קטן?! הלא הוא גדול ושלם בדעת... אבל בדרך שחוק והלצה אמר וכי זה הוא אח קטן"?! אמנם גדול הוא בנימין, בשנות השלושים לחייו, ובכל זאת הוא ה"אח הקטן".
תכונה זו נעשתה תכונה שבטית: "בשכר צניעות שהייתה בה (ברחל) זכתה ויצא ממנה שאול". שושלת של שתקנים יצאה ממנה דרך בנה בנימין:
שאול בן קיש איש ימיני - משבט בנימין, גם הצטיין בתכונה זו. שמואל פוגשו בחיפושיו אחר האתונות ומודיע לו כי הוא יהיה המלך על ישראל. לאחר מכן פוגש את דודו ולא מגלה לו דבר וחצי דבר, לא על משיחתו למלך, לא על האותות שמסר לו שמואל ולא על הרוח שצלחה עליו עד לכדי נבואה. "ויאמר שאול אל דודו הגד הגיד לנו כי נמצאו האתונות ואת דבר המלוכה לא הגיד לו". ביום הכתרתו להיות מלך על ישראל - נחבא אל הכלים. מבאר שם רש"י:
"שהיה בורח מן הגדולה". אף בשעת ירידתו, כשרוח ד' סרה ממנו ורדף אחר דוד, צניעותו זו היא אשר עמדה לו לשאול. דוד בורח מפני שאול ונכנס למערה. ועוד בהיותו בה נכנס שאול להסך בה רגליו - "גדר לפנים מגדר ומערה לפנים מערה. 'להסך'... מלמד שסיכך עצמו כסוכה". לאחר שיצא קורא דוד לשאול: "אדוני המלך! ויבט שאול אחריו ויקוד דוד אפיים ארצה וישתחו... הנה היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך ד' היום בידי במערה ואמר להרגך ותחס עליך ואומר לא אשלח ידי באדוני כי משיח ד' הוא". שואלת הגמרא מה פירוש "ואמר" צריך היה לומר "ואמרתי"? ומי היא ש"תחוס"? "חסתי" היה צריך לומר. ועונה: "אמר ליה דוד לשאול מן התורה היה מותר להרגך. מ"ט שהרי רודף אתה והתורה אמרה הבא להרגך השכם להורגו אלא צניעות שהיתה בך היא חסה עליך ומאי היא... גדר לפנים מגדר מערה לפנים ממערה. 'להסך' אר"א מלמד שסיכך עצמו כסוכה".
מיכל בתו העידה שתכונה זו מאפיינת את בית אביה. כשמעלה דוד את ארון ד' בתרועה וקול שופר, מיכל רואה את דוד "מפזז ומכרכר לפני ד' ותבז לו בליבה". אומרים חז"ל שבשובו הוכיחה אותו קשות: "היום נגלה כבודו של בית אבא, בוא וראה מה בינך לבין בית אבא. כל בית אבי היו צנועים וקדושים, אמרו עליו על שאול שלא נראה מהם לא עקב ולא גודל מימיהם... וכך אמרה לו מיכל : של בית אבי היו צנועין כל כך ואת עומד ומגלה לבושך כאחד הריקים...". ואולם נענשה על דבריה. כי ריקוד דוד לא היה אלא לכבוד ד', ומול ד' היה מוכן להתבזות ולהראות אף כאחד הריקים.
וכן מרדכי ואסתר משבט בנימין ניחנו בתכונה אצילית זו. כותב הרב שלמה אבינר: "אסתר שייכת לאותה שרשרת ארוכה של צנועים ושותקים, המסתירים עצמם. כתוב ש"אין אסתר מגדת" (אסתר ב, כ), ולא נאמר שאסתר לא הגידה, כי לא מדובר על מקרה חד פעמי אלא על דרך התנהגות של מיעוט בדיבור, "סייג לחכמה שתיקה" (אבות ג, יג). המדבר הרבה מעיד על ריקנות... פרוטה אחת בכד עושה רעש רב. מי שתוכו גדוש, אינו צריך להיות נגוע בפטפטנות מופרזת, המחפה על ריקנות... תכונתה זו של אסתר מפתיעה מול תחכום פעולותיה, והיא בולטת עוד יותר מול הפריצות של פרס".
אומרת הגמרא כי שמה מעיד על מהותה: "אסתר - על שם שהייתה מסתרת דבריה, 'אין אסתר מגדת'". ומפרטת: עשה משתה - ולא גילתה לו, שחרר את העם ממיסים לכבודה - ולא גילתה לו, שלח בשמה דורונות לשרים - ולא גילתה לו, הלך אחשורוש ושאל עצה ממרדכי - אמר אין אשה מתקנאה אלא בירך חברתה, ואפילו ככה לא גילתה לו. כך היא וכך מרדכי דודה - בעלה. כותב המהר"ל: "וזה ..'אנוכי אסתר אסתיר' וגו' לרמוז על שני הסתרים שאמרנו, וכיוון שבימי המן היה כאן הסתר תוך הסתר לא היה ראוי להיות הגואל רק אסתר שמורה השם על גודל הצניעות שהיה בה כי הצנוע נסתר בלתי נגלה... וכך מרדכי שנרמז בלשון בשמים ראש הכתוב אצל הקטורת מורה על ההסתר כי הקטורת הוא נסתר כאשר ידוע".
לסיכום: שבט בנימין מצויינים באומנות השתיקה. אומנות זו ירשו מאמם רחל והורישו אותה לבניהם. "רחל תפסה פלך שתיקה ועמדו כל בניה בעלי מסטירין. בנימין ישפה. יש פה, יודע במכירתו של יוסף ואינו מגיד. שאול 'ואת דבר המלוכה לא הגיד' (שמואל א, י), אסתר 'אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה'". לא מתוך חוסר יכולת ביטוי או חלילה ריקנות אלא מתוך עוצמה פנימית של שליטה עצמית. שתיקה שעומדת מול לחצים קשים מפנימיותם כבנימין או מחוץ כאסתר.
ג. הנהגה למעלה מן הטבע.
הנצי"ב מוולוז'ין מאיר עוד מימד מרכזי באישיותו של בנימין. וכמו בנושאים הקודמים יש לכך השלכות משמעותיות לכל תפיסת העולם השבטית לדורות.
במכילתא פרשת בשלח מובא מדרש המבטא נקודת הנגדה שבין שבט בנימין ויהודה: "דתניא היה רבי מאיר אומר: בשעה שהיו ישראל עומדים על שפת הים היו השבטים מנצחין זה עם זה. זה אומר: אני יורד תחילה לים וזה אומר אני יורד תחילה לים. קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה, שנאמר 'שם בנימין צעיר רודם' (תהילים סח, כח). אל תקרי רודם אלא רד-ים. והיו שרי יהודה רוגמים אותם, שנאמר 'שרי יהודה רגמתם'. לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה, שנאמר 'ובין כתפיו שכן'".
מסביר הנצי"ב בפירושו "ברכת הנציב" על המכילתא: "והעניין שלאחד ציווה שיתנהג בדרך הטבע שלוש שעות ביום, ולשני והוא הקטן צווה שיתגבר על הטבע. וכן שבט יהודה רצה להתנהג עם רצון הקב"ה בדרך טבע הגוף ורצון ד' נסתר, ועל כן רצה להמתין עוד עד שיבש ואז יכנסו. והוא מידת מלכות שהתנהגו בו אבות העולם. כמו שכתב הרמב"ן ז"ל על הפסוק 'וד' ברך את אברהם בכל'. ובריש פר' וארא, וזהו שם ש-די, ובנימין רצה במידת תפארת מידת משה רבינו ע"ה".
את אותה מכילתא מביא הנצי"ב בפירושו "הרחב דבר" ומרחיב מעט יותר: "נס קריעת ים סוף היה מיועד להיות באחד משני אופנים: אם בהנהגת נס נסתר סמוך להליכות הטבע, ועל זה הקדים הקב"ה רוח קדים עזה כל הלילה ומייבש והולך לאט לאט, אם בדרך נס נגלה שבשעת קפיצה בעומק הים יהא נקרע, והכל לפי הכנה של ישראל, אם לא ימסרו נפשם באמונה לקפוץ בים, אזי יהא בדרך השגחה פרטית על הליכות הטבע, ואם ימסרו נפשם באמונה אזי בעל כרחם יהא נקרע פתאום. והיה דעת שבט יהודה שכבודו של הקב"ה להמעיט הנס ככל האפשר, למען דעת שגם הליכות הטבע הוא ע"י השגחתו ית', על כן אין ראוי לקפוץ בים עד שיתייבש ע"י הרוח, והיה נצרך עוד לשיהוי איזה שעות, ואז ילכו תחילה כאשר יהודה גבר באחיו, אבל דעת בנימין היה שכבודו של הקב"ה הוא להראות נס נגלה, למען דעת שהקב"ה משדד הטבע, על כן אין רצונם להשהות כלל, ואחר דשבט יהודה לא היה ברצונם לילך עתה, על כן ילכו הם תחילה, והנה קפץ שבטו של בנימין ונקרע פתאום".
מבאר הנצי"ב כי המדרש מבטא את הבדלי התפיסות שבין יהודה ובנימין בדרך עבודת ד', כיצד יתרבה כבוד ד'. וכל אחד רצה להרבות כבודו עפ"י מידתו. יהודה - קידוש שם ד' בדרך הטבע, ובנימין קידוש שם ד' ע"י נס. ממשיך הנצי"ב ומבאר כיצד מתאים למשל: "והיינו מכוון להמשל שהמלך צווה לבנו הגדול להקיצו בשלוש שעות ביום כדרכן של מלכים [וגו'], כך נתן הקב"ה דעת ורצון לשבט הקטן שהוא בנימין להתהלך בדרך גבוה ונעלה, להראות שהקב"ה אדון הכל ומשדד הטבע לגמרי, על כן נתן הקב"ה ליהודה מלכות בית דוד שמתהלך בדרך הטבע כמו שנתבאר לעיל ולבנימין נתן בית המקדש שניסים קבועים היו בו". בנימין שמבטא בעבודת ד' שלו את הידיעה שד' עליון על כל המציאות עד כדי שינוי הטבע כשנצרך הדבר -זכה שבית המקדש יהיה בחלקו. בית שכל מציאותו היום יומית קבועה בניסים. לעומתו יהודה זכה למלכות בית דוד - שמנהיגה את ישראל בדרך הטבע ונס ההצלחה נסתר הוא. אמנם יש להדגיש כי לא תתכן מציאות שבנימין יהיה ללא יהודה או יהודה בלעדי בנימין. כדברי הנצי"ב בפירושו למכילתא: "ובזה נחלקו רשב"י ור"י ריש כיצד מברכים, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, אך העולם א"א להתנהג אלא במידת המלכות. וזהו שאומרין 'ברוך שם כבוד מלכותו' ולא 'תפארתו'. והרי לפי המשל המלך עצמו תכן את רוח בניו, כך הקב"ה תכן את רוח דעת השבטים היאך יחשבו ומשלם שכר כפי מחשבתם". כאמור, תכונה זו אינה נחלת בנימין בלבד אלא הנחילה לכל שבטו. הנצי"ב ב"העמק דבר" מבאר שהרי כשמת שאול דוד עמד וקונן עליו "ללמד לבני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר". וכי מה ראה דוד לזרז את העם בענייני מדינה, כהוספת תרגילי אימונים בקשת, בתוך קינתו על הגיבור שנפל?! ומסביר שאכן פסוק זה הוא חלק מהקינה. כל עוד ששאול מלך יכל דוד להתגבר על גוליית במקל ואבן ולא היה צורך בהתחזקות בלימוד קשת בשבט יהודה, זכות שאול עמדה להם. אך עתה אחר הסתלקותו יש הכרח ללמוד את המלאכה. וזה הדבר שכתוב "בספר הישר" המוזכר בקינה, זהו ספר התורה. שבחומש דברים נאמר כי יהודה התברך ב"ידיו רב לו עזר מצריו תהיה". ובברכת בנימין כתוב: "ישכון לבטח עליו" - ללא טכסיסי מלחמה. לשאול היה "טבע שבט בנימין וגדוליו להתהלך בדרך החסידות והפקרות למעלה מטבע אנושי בבטחון". ומבאר שם כי הנהגה זו לא רק במלחמה נוהגת אלא אף בדרך לימוד התורה. ולכן הוראותיו היו ללא קביעות מסכת ולא חשש שמא יטעה. כך ד' "חופף עליו כל היום" - משגיח על יראיו להגן עליו כל היום שלא יכשל בשני דברים אלו.
על זו הדרך ניתן להוסיף את דברי הרמב"ן: "ידיד ד' - ישכון על בנימין ויהיה זה לבטח בנימין שיבטחו בד' עדי עד... והוא יהיה חופף ומגן על בנימין כל היום. ולא יבושו בעת צרה". ד' חופף ומגן על בנימין כל היום בהתאם למידת בטחונו החזקה. וכן כותב הרב קוק על מידתו של שאול: "וזאת היתה מידתו של שאול, אלא שנעלה ממנו קדושתו, והיה נחבא אל הכלים, ומחל על כבודו, והוא באמת בן שנה, ללא חטא, ועומד במלכותו גם כשמלכות בית דוד קיימת, במדרגתו העליונה שלמעלה מהמידות ונקרא שאול בן קיש מלך ישראל".
מציאותו של בנימין הדבק תדיר באלוקיו, מבלי להשאיר מקום לחטא, מסבירה את עובדת היותו אחד מאותם ארבעה שמתו "בעטיו של נחש". דהיינו שלא היו ראויים למות אלא שנגזרה גזירת מיתה על כל תולדותיו של האדם הראשון לאחר עצת הנחש.
ובספר "אדרת אליהו" מובאים דברי הגר"א: "ונקרא ידיד ד' לפי שהוא אחד מאותן שמתו בעטיו של נחש, 'ישכון לבטח עליו', כי השכינה וכן הנשמה, אם האדם בא לידי חטא, אינן שוכנות עליו לבטח, ולפי שהיה נקי ובטוח מכל חטא אמר ישכון לבטח".
הרב קוק מבאר ב"עין איה", כי כל הארבעה שמתו בעטיו של נחש מבטאים איזה חזון שצריך לצאת אל הפועל וממילא אינם נגועים בשום פגם וחטא הכרוך עם המציאות המוגשמת בעולם הזה. בנימין בהיותו אחרון השבטים הוא "חותם השבטים כולם, 'שבטי י-ה עדות לישראל". בנימין בן יעקב - המשלים את התכסיס הכללי של האומה, לא נמצא החטא בגבולו כ"א להגבלת הצדק".
סיום
מבעד למדרשי חז"ל ופירושי המקראות מיתמרת ועולה דמותו של בנימין בן יעקב. אצילית וגנוזה. יש פה - ולא מדבר. כולו מכונס ופנימי. השכינה בחרה לשכון בנחלתו, שלא במקרה. כל רוחו והוויתו היא לחיות בהנהגה של נס, של מה שמנהל את אורחות הטבע ונותר ממעל לו. בין כתפיו, בכיפוף מה, שכן. לא על הר גבוה שבגבוהים אלא כמשכן הראש שנמצא בין הכתפיים מונמך מה, בענוות אמת. כל מהותו - שכינה. אין לך שבט הדומה לו בריחוקו מעבודה זרה, ואין דומה לו בקרבתו לארץ ישראל. בתמציתיות הווה את שם ד' ועל כן גם מת רק בעטיו של הנחש, בעטיה של גזירת המיתה על תולדותיו של האדם. שהרי הוא עצמו, מה לו ולמערכת הכליה העולם-הזהית? מקום השראת השכינה הוא כמעיין המתגבר, והלא בנימין הוא חותם השבטים. הוא המוציא לאור את כללות השבטים לפועל. הוא ההופך את השבטים מי"א שבטים לציבור המהווה את י"ב אבני היסוד של כנסת ישראל. הוא כולל הכל את הדין - בן אוני וצערי, ואת החסד - בן הימין. באבנו בחושן מוטבעים רישומם של כל הצבעים. שייך אמנם לבני רחל ודבק ביהודה מבני לאה. הוא החוליה המקשרת בין אלו לאלו. בנימין הוא אחדות ישראל. אף במכירתו של יוסף לא השתתף, נשאר הוא ממעל לכל המחלוקות והפילוגים. בנימין הוא המאיר לעמו, כאמו, בעתות החשכה והדמדומים. "בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל" (בראשית מט, כז). כמו רחל הקבורה בדרך בית לחם, לאגד ישראל בשעת גלותם ולהתפלל על שובם. כך בנה בנימין. מאיר עם שחר זריחת מלכות ישראל - במלכות שאול. עוד לפני הופעת הירח בשלימותו. ובשעת הדמדומים - עת אבדן המלכות בימי מרדכי ואסתר.
בנימין, ידיד ד', ידידיה.
לעילוי נשמת הרב בנימין הרלינג הי"ד, עניו יש פה ולא מדבר, המסתתר מאחרי הטפח שמגלה. הבוכה על משכנו של יוסף שנחרב וטרם נבנה מחדש.
ולעילוי נשמת דוד בעלי, בנימין נחום הי"ד. אציל הנפש, שהלך למחנות העבודה שנבנו ע"י הנאצים ימ"ש בטוניס, לתת מזון וצידה לבני דודו. שם ראה נגד עניו את אחד מבני דודו נרצח על ידם. שבועיים לאחר מכן נפטר מדלקת קרום המוח. תנצב"ה.
"ומחה ד' אלוקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר" (ישעיה כה,ח).