'דרך נשים' - לבירורו של ביטוי

מחבר: אהרן דותן

בראשית לא, לה:

מתוך: חמדה ד', מחקרים במדעי היהדות, אוניברסיטת ת"א התשמ"ו

תקציר: אהרן דותן דן בתשובתה של רחל ללבן כי "דרך נשים לי" ומבאר את הכתובים בהבנה מחודשת ביחס לביטוי זה.

בדבריה של רחל אל אביה:

'אל יחר בעיני אדני כי לוא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי' (בר' לא, לה)

נתפרש להם לפרשני כל הדורות 'דרך נשים' כלשון נידה. וכידוע דברים אלה דברי התחמקות הם ותירוץ הוא שהעלתה רחל, כדי להפיס דעת אביה ולמנעו מחיפוש במקום מושבה. השאלה המתעוררת היא, כלום יש בו בתירוץ זה, התומך את אי-יכולתה לקום במצב הנידה, כדי להניח דעתו של השומע? כלום עשוי הוא להתקבל על הדעת?

השאלה סובבת סביב פירוש 'דרך נשים' כלשון נידה. ויש לומר בו בפירוש זה כמה וכמה תמיהות, מהן שנאמרו ומהן שלא נאמרו עד הנה:

א. כבר תמה הרמב"ן בפירוש לכתוב:

'לא הבינותי מה התנצלות זה וכי הנשים אשר להם האורח לא יקומו ולא יעמודו'.

וקושייתו קושיה, ותירוצו שם אינו תירוץ, שכן הוא מוציא את מאמרה 'לא אוכל לקום מפניך' מפשוטו, והוא מפרש אותו:

'לא אוכל להתקרב אליך וגם לא ללכת באהל כלל שלא תדרוך אתה עפר רגלי'.

ב. מצד סדר הזמנים יש קושי, ואולי הוא הקושי הגדול ביותר. הרי סמוך למאורע זה בתוך פרק זמן קצר ילדה רחל את בנימין (ראה להלן), ובשעת מעשה זה כבר כרסה בין שיניה והריונה ניכר בה, כיצד זה יכלה לטעון טענת נידה?

ועוד יש להוסיף תמיהות קלות יותר:

ג. כבר תמהו המתמיהים על הדיבור, ששם הכתוב בפי רחל:

'כי דרך נשים לי'.

היכן צנעתה של רחל אמנו? כך יציג אותה הכתוב כמשיחה עם אביה המכובד עליה, שמפני כבודו היא מתאווה אך אינה יכולה לקום? כך ישים בפיה דברים שריקא שבשוק לא ישמיעם? וכי היכן מצאנו שתעיד אישה כבודה על עצמה 'נידה אני'?

ד. לגופו של הלשון - כבר בא לשון נידה במקום אחר בספר בראשית - 'ארח כנשים' (בר' יח, יא), ואין המפרשים מבדילים בין שני הלשונות, וכמאמר רד"ק בשרשיו (ארח):

'ופירוש ארח כנשים מנהג כנשים, והוא הנדות וכן אמרה 'כי דרך נשים לי'. ואכן נראים שני הלשונות כביטויים נרדפים, שבהם אורח ודרך חד הם, והסמיכות 'דרך נשים' אין בה אלא מה שיש בצירוף 'אורח כנשים'.

אף על פי כן יש לתמוה על השוני. שהרי אין כאן ביטוי מליצי אלא מונח מתחום חיי יום יום, ואין הוא מזדמן לפנינו כאן בשירה ובמליצה, אלא בסיפור מעשה של פרוזה. כיצד זה נוקט המספר באותו ספר עצמו שני ביטויים שונים לעניין כזה?

הקושי שבסדר הזמנים (לעיל ב') מחייב עיון נוסף. אמנם אין פרק הזמן בין מעשה גנבת התרפים ובין הולדת בנימין מפורש בכתובים, אך הדעת נותנת שסמוכים היו. שכן יש רצף של זמן בסיפור חזרתו של יעקב לארץ כנען: מפדן ארם עד הר הגלעד עשה יעקב בשבעה ימים (בר' לא, כב). למחרת, אחרי הברית במצפה, המשיך יעקב במסעו למחנים (בר' לב, א-ג), משם הכין עצמו לפגישה עם עשו, ולאחר ימים מעטים ולאחר המאבק עם המלאך במעבר היבוק אכן נתקיימה פגישת הפיוסין בין האחים - כל זאת בתנופת החזרה מפדן ארם, ובלא רמז בכתוב לחנייה ממושכת. שלוש חניות נזכרו לאחר מכן - בסוכות (בר' לג, יז), בשכם (לג, יח-כ) ובבית-אל (לה, א-ח). בכולן אין עדות מוכרחת מן הכתובים, שהשהייה ממושכת הייתה, בוודאי אין בהם עדות על ישיבת קבע, לא בניית הבית בסוכות (ראה להלן), לא קניית חלקת שדה לשם בניית מזבח בשכם, שכן השהות שם ארעית הייתה ('ויחן את פני העיר' ⁽¹⁾ - לג, יח) וחמור ושכם אדוני הארץ מתאמצים לשדלם להשתקע בשכם (לד, כא-כב) ויעקב ובניו לא ניאותו להם ונסעו משם, ואף לא בניית מזבח בבית-אל - כל אלה אינם עדות לישיבת קבע, הרי, למשל, אברהם בדרך הילוכו בארץ כנען הקים מזבחות במקומות חנייתו הארעיים (בר' יב, ו-ט), וכך עשו גם אחרים, ופעמים הוצרכו אף לקנות את הקרקע למזבח. בכל אלה החניות בדרכו של יעקב אין אפוא אזכרה מפורשת של ישיבת קבע ממושכת במקום אחד. היפוכו של דבר - כל הסיפור בנוי סביב חזרתו המהירה של יעקב ארצה כנען אל אביו, שהיה בא בימים כבר עשרים שנה קודם לכן בברוח יעקב לארם נהרים ('ויהי כי זקן יצחק' - בר' כז, א), כדי לראותו בטרם ימות, במרכז החזרה עמדה אפוא השאיפה לראות את פני יצחק:

'לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען' (בר' לא, יח)

אחרי שישב עם לבן עשרים שנה (לא, לח, מא), וסמוך לסיפור בואו של יעקב אל יצחק אביו חברונה נאמר:

'ויהיו ימי יצחק... ויגוע יצחק וימת...' (לה, כז-כט)

זוהי אם כן גולת הכותרת בשיבת יעקב - החיפזון, כדי לראות את יצחק. איך יעלה אפוא על הדעת שהשתהה בדרך חודשים רבים?

לאור דברים אלה יש לראות גם את החנייה בסוכות כחניית עראי, ואת בניית הבית לו והסוכות למקנהו שם לא כמשכן קבע, אלא כמחסה לשעה ממטר ומטל

בעטיה של עונת השנה. אמנם בעניין השיבה יש סברה במקורות חז"ל, שיעקב נשתהה בדרך שנתיים ימים, והיא נשענת על דרש, שמקורו כנראה בסדר עולם, ⁽²⁾ ומובא גם בתלמוד הבבלי (מגילה יז ע"א)

ובמקורות אחרים ⁽³⁾ , ואותו אימץ לו גם רש"י. לפיו שהה יעקב בסוכות י"ח חודש, ועוד שישה חודשים בבית-אל. ואין הדברים אלא דרש.⁽⁴⁾ והפשט עולה מדיבורו של יעקב עצמו:

'ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה' (בר' מח, ז).

הרי הוא כמשיח לפי תומו, וכורך בהעלם אחד את סיפור מותה בתנופת החזרה, בבואו, בהיותו בדרך, והוא שיעור של ימים או שבועות.

מכל מקום תשעה ירחי לידה בוודאי לא עברו למן החיפוש בהר הגלעד ועד מות רחל. בקושי כרונולוגי זה חש גם ר' טוביה בן אליעזר בעל מדרש לקח טוב:⁽⁵⁾

'כי דרך נשים לי, והלא מעוברת הייתה שהרי ילדה בדרך'.

ופתר כדרכו:

'יש לומר כזבה לו, ויש לומר מאותה שעה נתעברה וילדה בשבעה חדשים'.

ואולם אשר לכזב - כיצד יכלה לכזב בדבר הנראה לעין, ואם לשבעה חודשים - אין בקיצור של חודשיים משום תיקון. מי שעשה את מרבית הדרך מארם נהרים עד הגלעד בשבעה ימים לא יעלה על הדעת שיעשה את מיעוטה משם ועד בית-לחם בשבעה חודשים. והתמיהה ממקומה אינה משה.

למרות כל הקשיים לא סרו הפרשנים מדרך זו של פירוש, אשר יסודותיו קדומים מאוד ועד לימי הגמרא הם חוזרים, ורב אשי (עבודה זרה כד ע"א) סומך את הסברו למונח הפרסי של נידה (דשתנא) על הביטוי 'דרך נשים', שאין ספק שתפסו כלשון נידה. ⁽⁶⁾ וכן מצינו בילקוט שמעוני (מצורע, רמז תקע"א) לשון 'דרך נשים' שנופל על נידה.

הדעת נותנת שתקבולת הביטויים 'דרך נשים' ו'ארח כנשים' היא שגרמה. שכן בפירוש 'ארח כנשים' אין כל קושי ואין כל מחלוקת, ואין הוא יוצא מידי פשוטו כלשון נידה. והרי 'דרך' ו'אורח' חד הם, משמע, לכאורה, שגם הביטויים השלמים שווים הם. סיוע לכך מצאו, כנראה, בתרגומים הארמיים, שתרגמו 'דרך נשים' באותה תיבת 'אורח' הארמית, שאותה הניחו כמובן גם בתרגום 'ארח כנשים'. כך תרגמו אונקלוס, המכונה יונתן והפשיטתא,⁽⁷⁾ והגדיל לעשות התרגום הארץ-ישראלי לתורה ע"פ כ"י ניאופיטי, שתרגם 'דרך נשים' בביטוי המקביל 'ארח כנשיא', לא כנסמך אלא ממש כצירוף שבבראשית יח, יא - כנשיא.⁽⁸⁾

מכאן החלה תיבת 'אורח' לעצמה לשמש בלשון וסת, והיא מצויה במשמע זה כבר בגמרא (נידה טז ע"א; סד ע"ב). מכאן גם דרכם של המפרשים כולם, מילונאים כפרשנים, בימי הביניים, ובעקבותיהם החדשים, אף-על-פי שאחדים ראו מקצת

מן הקשיים. ביישוב הקשיים הלכו אף חוקרי המקרא בדרכי הפרשנות היהודית המסורתית. למשל הולצינגר בפירושו לבראשית,(9) רואה את סיבת הימנעותו של לבן מחיפוש בטומאתה של רחל. והשווה לכך את דברי הרמב"ן בפירושו (ראה לעיל). ואולם לא כך נאמר בפשטו שלכתוב. דבר לא נרמז שם על ריחוק ⁽¹⁰⁾ של טומאה, אלא 'כי לא אוכל לקום מפניך' - חוסר יכולת לקום מעל המושב, וכמות לשון 'קימה מפני' גם בעניין אחר: 'מפני שיבה תקום' (ויק' יט, לב).

לא ייתכן אפוא שבמצב נידתה תירצה רחל את אי-יכולתה לקום, ולא לכך כיוון הכתוב. אלא איזוהי 'דרך נשים' שבגללה מנועה הייתה מלקום? הווי אומר, זה היריון. ואין צריך לומר - גם היריון דרך נשים הוא. ואכן, היריון קשה יש בו לעתים עיכוב ומניעה, וכל שומע עשוי להשתכנע באמיתות הגורם הזה. אם כך נפרש, סרו כל הקושיות.

א. יש ויש צידוק לאישה, אשר כרסה בין שיניה, שלא תקום ממקומה, ובייחוד ממקומה על כר הגמל. שהרי כך הוא סדר הדברים העולה מן הכתובים: כשחיפש לבן את התרפים באוהל, ישבה רחל על כר הגמל הנתון במקומו על דבשתו של הגמל מחוץ לאוהל, והוא מישש 'את כל האהל ולא מצא' (לא, לד). רק אחרי שסיים לבן מלאכתו באוהל פנימה, רק אז אומרת לו רחל את דברה ממרומי הגמל. ולקום מעל הגמל - בכך יש קושי גדול לאישה הרה. אין בכך כדי להכריע אם הייתה אמת בדבריה של רחל שהיא מתקשה לקום מעל הגמל, אבל גם אם רק תירוץ בעלמא הוא, הריהו תירוץ משכנע ומתקבל על הדעת.

ב. סדר הזמנים אף הוא על מקומו בא בשלום. אכן הייתה רחל הרה כל אותה עת, משך כל מסעם דרומה אל יצחק חברונה. ובשעת מעשה זה כבר הייתה קרובה ללדת והריונה ניכר היטב.

ג. אין שום זילות בדיבור על היריון, ובהזכרתו לאביה, וביותר כשהוא מן הדברים הניכרים ונראים לעין. ונקטה רחל לשון עקיפה מכובדת להזכרת הריונה.

ד. ונתיישב גם עניין הלשון: אכן אין 'ארח כנשים' ו'דרך נשים' היינו הך, ומשום כך נתכנו בשמות שונים.

אף-על-פי שהדברים פשוטים כל כך, לא כך נתפרשו בידי חכמים. ומעניין הדבר, שהרמב"ן, אשר אף הוא פירש 'דרך נשים' כלשון נידה (ראה לעיל), השתמש במקום אחר בלשונו שלו בביטוי זה כלשון היריון. וכך הוא כותב בפירושו לבר' כה, כג: ⁽¹¹⁾

'וטעם שני גוים בבטנך. הודיע לה שלא תפחד כי בעבור שהייתה מעוברת תאומים והיה הרצוץ הזה בבטנה כי דרך נשים לה'.

תמיהה עליו שלא פירש בדרך זה בפירושו למקום (בר' לא, לה), אלא התלבט שם ליישב את הפירוש המקובל הדחוק.

לאחר שכתבתי דברים אלה, שבתי וראיתי ב'רסאלה' לר' יהודה בן קוריש פירוש קרוב לפירוש המוצע כאן. גם לדעתו 'אורח כנשים' ו'דרך נשים' חד הם, כדרך כל המפרשים כולם, אלא שפירש את שניהם כלשון וסת והיריון (במקור: אלטמת ואלחבל). ⁽¹²⁾ סתם ולא פירש היאך תפס גם לשון וסת וגם לשון היריון באותו ביטוי. ולאחר שסתם, הוסיף דעת אחרים, המפרשים את שני הביטויים כאחד כלשון היריון דווקא ולא כלשון וסת. והוא הולך ומסביר את דעתם:

'לאן שרה ארתפע ענהא אלחבל ורחל כאנת חבלי אד קאלת כי דרך נשים לי טהר חמלהא פאחתשמת מן אלוקוף קדאם אביהא' (= כי שרה סר ממנה ההיריון, ורחל הייתה הרה, כאשר אמרה 'כי דרך נשים לי' נראה הריונה בגלוי והתביישה לעמוד לפני אביה).

דעת 'יש אומרים' שהביא ר"י בן קוריש נשענת אפוא אף היא על הריונה של רחל, אלא שטענתה כלפי אביה אינה לדעתם טענת שווא הנאחזת בהיריון כתירוץ בעלמא, אלא היא סיבה אמיתית, שבגלל הריונה מתביישת היא לעמוד בפניו. עם שהדין עם מי שמפרש שרחל הייתה הרה ושהריונה היה ניכר וגלוי, קשה לקבל את טענת הבושה, כשם שקשה לקבל את פירוש 'אורח כנשים' כהיריון, כאילו אמר הכתוב על אישה, שאף פעם לא הרתה, שסר ממנה ההיריון (כאילו 'היריון' = הכושר להרות).

בין כך ובין כך לא זה העיקר. חשובה האסמכתה לעצם פירוש 'דרך נשים' כהיריון, שעם כל חריגותו מן הזרם הכללי של הפרשנות הריהו נראה נכון ואמיתי.

הערות:

(1) על-פי המדרש בערב שבת היה הדבר, ראה בר"ר עט, ו (תיאודור-אלבק, עמ' 945).

(2) סדר עולם רבה, פרק ב (מהדורת ד"ב רטנר, ניו-יורק תשכ"ו, עמ' 10 ).

(3) בר"ר עח, טז (בנוסח הדפוסים). במהדורת תיאודור-אלבק (עמ' 936) הגרסה שונה, ועיין בחילופי נוסחאות ובהערות המהדיר שם.

(4) על-פי רש"י לבר' לג, יז החישוב מבוסס על חזרת המלים 'סכתה', 'בית', 'סכת' באותו פסוק, וכל אחת מהן עומדת כנגד עונה שלמה של שישה חודשים. רש"י בגמרא (שם) דרש קצת אחרת - עיין מהרש"א.

(5) לבר' לא, לה - מהדורת שלמה בובר, עמ' 160.

(6) ודבריו של רש"י, שהם לשון נוטריקון, קשים מדבריו של מהרש"א למקום.

(7) התרגום השומרוני בנוסחו הקדום (J) מתרגם את 'דרך' העברי בתיבת 'אורח', ואילו את 'ארח' העברי הוא מתרגם 'שביל'. הנוסח המאוחר (A) מתרגם את שניהם בשווה - 'שביל'. ראה א' טל, התרגום השומרוני לתורה, כרך א, תל-אביב תש"ם.

(8) דיאז מאצ'ו (A. Diez Macho,` Neophyti 1`, Genesis) [Madrid-Barcelona 1968] מביא בבר' לא, לה את הגרסה 'ארח בנשיא' (ובנוסח אחר שם: 'נשים') ואין לכך טעם. בתצלום נראה לי לקרוא 'כנשיא'.

(H. Holzinger, Genesis, Freiburg 1898, p. 205. (9

(10) כך מבאר, למשל, גם דוד בן אברהם אלפסי (כתאב ג'אמע אלאלפאט, מהדורת ש"ז סקוז, כרך I ניו-הייבן, 1936, עמ' 406) - 'בעדה אלנסא' = ריחוק, הנשים. חזור

(11) הכרת תודה להרב חיים זוננפלד שליט"א, שהסב את תשומת לבי אל מקום זה בדברי הרמב"ן.

(12) ה'רסאלה' של יהודה בן קוריש, מהדורה ביקורתית מאת דן בקר, תל-אביב תשמ"ד, עמ' 131-130 1), שגם בכמה נוסחים של מילונו. והעיר המהדיר שם (הע' של דוד בן אברהם אלפסי נוספה דעת 'יש אומרים' המפרשים כלשון היריון. חזור