"באחרית הימים"

מחבר: אשר וייזר

בראשית מט, במדבר כד, דברים ב, ירמיהו מח, ישעיהו ב

סיני כח' כרך נה'

תוכן המאמר:
ברור המונח "אחרית הימים" אשר מציין במקרא זמן העתיד לבוא, מתוך דיון באזכוריו השונים של הביטוי במקרא.תוך כדי דיון מבאר המחבר מונחים משיקים ועומד על הדומה והשונה ביניהם.

במקרא קיים ביטוי של זמן העתיד לבוא הנקרא: "באחרית הימים". הוא נמצא במקומות שונים, אך תמיד בכוונה לאיזה זמן נפלא, שישים קץ לעבר הקשה ויתחיל תקופה חדשה, טובה ונפלאה. יש והוא מדבר על הטוב העתיד לבוא ויש שהוא מדבר על הרע לעתיד לבוא. ותמיד מתעורר בנו הרצון לתפשו במשמעותו המקורית, אך אחר עיון שוב אנו עומדים לפני הספק. לפי עניינו אין מלות הצירוף שלו יוצאות מידי פשוטן, אך ביחד ודאי הן מתכוונות לבטא זמן מסוים. חוקרים רבים התקשו בהגדרתו המדויקת. באופן כללי ודאי קלעו לעניין, אך במפורט עוד נשאר מקום לעיון.

יעקב לפני מותו אומר לבניו:

'האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים' (בראשית מט, א)

רש"י, בעקבות חז"ל: "ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים"; דא"ר שמעון בן לקיש... ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה" (פסחים נו, א); "מלמד שבא לגלות לבם את הקץ ונתכסה ממנו" (בראשית רבה צח, ג); " אונקלוס: "בסוף יומיא";

יונתן בן עוזיאל - ירושלמי: "קיצא דעתיד מלכא משיחא למיתי - סדרי ברכתא ונחמתא";

רשב"ם: "עניין גבורתם ונחלתם". כלומר, כיבוש הארץ וההתנחלות בה;

ראב"ע: "דבר הנביא לעתיד";

רמב"ן: "הם ימות המשיח, כי יעקב ירמוז אליו בדבריו, כמו שאמר: 'עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים'... כי לדברי הכל אחרית הימים ימות המשיח הם".

כלומר, רשב"ם וראב"ע בדברי יעקב רמז לתקופת ההתנחלות. אם כן כיצד פירשו 'באחרית הימים'?

בתורה מדובר גם על צרות ורעות באחרית הימים:

"בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו" (דברים ד, ל)

אונקלוס ויונתן בן עוזיאל: "בסוף יומיא";

חז"ל (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב( דרשוהו לתשובתו של מנשה אחר שנאסר בנחושתים והולך בבלה (דהי"ב לג, יא). כלומר, במקום זה דרשו אחרית הימים לימי מנשה הקשים.

'כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר צוויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם' (דברים לא, כט)

אונקלוס: "בסוף יומיא";

יונתן בן עוזיאל: "בסוף יומיא".

'לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים' (במדבר כד, יד)

אונקלוס: "בסוף יומיא";

רמב"ן: "והנבואה הזאת לימות המשיח היא... ולכך הרחיק העניין מאד ואמר: 'אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב'";

רשב"ם: "אבל עתה בקרוב בחייך לא תירא מהם".

כשירמיהו מדבר על תקומת עמים מחורבנם הוא קובע את הזמן לאחרית הימים. כלומר, באחרית הימים ייוושע כל העולם:

'ושבתי שבות מואב באחרית הימים... והיה באחרית הימים אשיב את שבות עילם' (ירמיהו מח, מז; מט, לט (

רד"ק: "באחרית הימים תשוב כל אומה ואומה בארצה, וכולן תהיינה תחת ממשלת ישראל".

יונתן תירגם: "בסוף יומיא".

ראינו שהתרגומים הארמיים המסורתיים תירגמו כל אלה בדרך כלל תרגום מילולי: סוף הימים, וכן חז"ל: קץ הימין, ימות המשיח. והרי אנו מחכים בכל יום לביאת המשיח ואין אנו מגבילים בואו לסוף ימי העולם, אם כן למה נתכוונו במושג קץ הימים? למה פירשו 'אחרית הימים' - ימות המשיח?

לחז"ל (סנהדרין צז, א-ב) הייתה עוד מסורת לימות העולם:

"אמר רב קטינא, שית אלפא שני הוו עלמא וחד חרוב, שנאמר: 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא' (ישעיה ב, יא). אביי אמר: תרי חרוב, שנאמר: 'יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו' (הושע ו, ב). תניא כותיה דרב קטינא: כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה, שנאמר: 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא', ואומר: 'מזמור שיר ליום השבת' (תהילים צב, א) יום שכולו שבת,ואומר: 'כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר' (שם צ, ד). תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא, שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח, ובעוונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו"

רש"י: "שלאחר שני אלפים תורה הווה דינו שיבוא משיח ותכלה הגלות ויבטל השעבוד מישראל. אבל בשביל עונותינו שרבו, לא בא משיח לסוף ד' אלפים ויצאו מה שיצאו, שעדיין הוא מעוכב לבוא".

כלומר, חז"ל למדו מששת ימי הבריאה ומשש שנות השמיטה את קיומו של העולם, צרותיו וברכותיו, ולפי זה פירשו את המושג של אחרית הימים כזמן המאוחר ביותר לביאת המשיח. כך אומר ראב"ע על הפסוק: 'ושבתה הארץ שבת לה'' (ויקרא כה, ב) - "כיום השבת, וסוד ימי עולם רמוז במקום הזה". וקץ הימים יהיה זמן של צרות, שאחריהן ביאת הגואל. אך לשם מה ביקש יעקב לגלות קץ ימות המשיח בו בזמן שדיבר על גורלו של כל שבט בנחלתו בארץ כנען, שעתידים לעלות אליה באחרית ימי שבתם במצרים? והרי מסתבר שבזמן ההוא היו מעונינים בראש וראשונה בקץ מגוריהם במצרים, שיעקב לא רצה להיקבר בה, ואחר כך השביע יוסף את אחיו שיעלו את עצמותיו אתם ממצרים.

וכן באחרית הימים של בלעם. מסתבר, שבו בזמן היה מעוניין להרגיע את בלק, כדברי הרשב"ם, שבימיו של בלק לא יעשה ישראל רעה למואב, אלא באחרית הימים יקום מושל גדול בישראל והוא ימחץ פאתי מואב ויקרקר כל בני שת, וגם אדום שכנתה תהיה ירושה לישראל שיעשה חיל. לאיזה זמן נתכוון? והרי ירמיה חזה שיבת שבות מואב באחרית הימים. אם כן ודאי נתכוון לזמן אחר, שבו יעשה ישראל דין עם שכניו הרעים: מואב, שעיר ועמלק. בספר דברים מדובר על צרות ורעות שתקרינה לישראל באחרית הימים, בעוד שבלעם מדבר על ניצחונות גדולים של ישראל על אויביו באחרית הימים.

כן חוזים הנביאים עתיד מזהיר לישראל באחרית הימים, שבו יהיה לשם ולתפארת בעולם כשבראשו מלך מבית דוד:

'והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוהי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה' (ישעיה ב, ב-ד).

נבואה זו חוזרת בהרחבת מה במיכה, בתוספת פסוק המזכיר ימי האושר של שלמה: 'וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד'. ובהמשך הוא קושר אליה את שיבת ציון והתעצמותה (ד, א-ז). הנביא ישעיהו מרחיב רעיון זה בפרק יא:

'ויצא חטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה. ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'. והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אוזניו יוכיח. ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענווי ארץ והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע. והיה צדק אזור מותניו והאמונה אזור חלציו. וגר זאב עם כבש... והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עמד לנס עמים אליו גוים ידרשו והייתה מנחתו כבוד... ונשא נס לגוים ואסף נידחי ישראל ונפצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ. וסרה קנאת אפרים וצררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצר את אפרים. ועפו בכתף פלשתים ימה יחדו יבזו את בני קדם אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם' (ישעיהו יא).

כלומר, באחרית הימים יקים ה' מלך מבית דוד, בעל מידות הנעלות ביותר שבן אדם יכול להשיג. הוא יהיה מחונן ברוח יראת ה', ברוח הצדק והמשפט, ברוח השלום, האהבה והמנוחה ויעמוד כנס לעמים. בימיו יהיה קבוץ הגלויות ושלום בין שני פלגי ישראל, יהודה ואפרים. ובכוחות מאוחדים יעופו לעברי שכנינו הרעים פלשתים, בני קדם, אדום, מואב ובני עמון ועשום סרים למשמעתם. כלומר, עד שיושג השלום הכללי יהיה צורך להתחזק במובן הצבאי וללמד את הגוים לירוא מפני ישראל ולכבד אותו.

מובן, שלחוזים את האירועים הגדולים באחרית הימים היו בשעתם גורמים לכך, ובמושג אחרית הימים נתכוונו לאחרית המצב שהיה קיים בימיהם, ושאחריה יקום דבר חדש, שונה לגמרי ממה שהיה בימים ההם. כן יעקב אבינו וכן ישעיהו בן אמוץ.

ודאי, שאחרית הימים בכל מקום באה לציין את אחרית ימי ה' - משפטי ה' בעולם, ואחריהם תתחיל תקופה חדשה. והרי במקרא ידוע יום ה' כדין ה'. כלומר, יום ועת הושאלו לדין ומשפט. מעין זה: 'ויאמר המלך לחכמים ידעי העתים' (אסתר א, יג); 'שומר מצווה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם. כי לכל חפץ יש עת ומשפט כי רעת האדם רבה עליו' (קהלת ח, ה-ו); 'מבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל' (דהי"א יב, לג). ודאי 'יום' במובן זה התפתח דרך קיצור להבעת הזמן שבו ייעשה הדין. כך בשירת ימי הביניים נרדף יום לגורל, משפט וצרה.

המושג של 'יום ה' במובן של דין ה' שכיח בנביאים להבעת זמן שבו יקום ה' לדון ולשים קץ למצב הרע הקיים.

עמוס (ה, יח) אומר: 'הוי המתאווים את יום ה'! למה זה לכם יום ה' הוא חשך ולא אור'; ישעיהו (ב, יב) אומר: 'כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל'; יואל (ב, יא) אומר: 'כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו'; צפניה (א, יד-יח) אומר: 'קרוב יום ה' הגדול קרוב ומהר מאד קול יום ה' מר צרח שם גיבור. יום עברה היום ההוא יום צרה ומצוקה יום שאה ומשואה יום חשך ואפלה יום ענן וערפל... גם כספם גם זהבם לא יוכל להצילם ביום עברת ה''; 'זכר ה' לבני אדום את יום ירושלים האמרים ערו ערו עד היסוד בה' (תהילים קלז, ז).

יש ויצוין יום ה' כגבול המעבר מן הרע לטוב:

'והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלמות יחלמון בחוריכם חזינות יראו... השמש ייהפך לחשך והירח לדם לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה כאשר אמר ה' ובשרידים אשר ה' קרא' (יואל ג); 'ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל' (הושע ב, ב); 'הנה יום בא לה' וחלק שללך בקרבך. ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה ונלכדה העיר... ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב... והיה לעת ערב יהיה אור' (זכריה יד, א-ז); 'הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם פן אבוא והכיתי את הארץ חרם' (מלאכי ג, כג-כד).

באנציקלופדיה המקראית נוטה להסביר את המובן של 'אחרית הימים', כדלקמן:

"ביטוי זה בא במקרא בשתי הוראות שונות:

1. העתיד לבוא ואפילו עתיד לא רחוק בכלל, שאליו מתכוון המדבר בשעת דיבורו (כגון בר' מט, א; לא, כט, וכן הוראתו בכמה כתובים בחלק השני של ס' ישעיה ובחלק הראשון של ס' זכריה);

2. הזמן האחרון שבאחרונים, קץ הימים (הוראה אסכאטולוגית)".

אין בעל הערך (חיים זאב הירשברג) מנסה לעמוד על הוראתו הראשונה. לעומת זה הוא כותב בהרחבה על הוראתו השניה, שיש בה מעין סיכום של דעות שונות, אך אינו מנסה גם לפתור את שאלת מובנו המדויק של הביטוי 'אחרית הימים', לא במובנו הלשוני, ולא במובנו ההיסטורי. בסיכומו הוא נוטה לקבל את דעת החוקרים הרואים בזה השפעת עמי קדם.

באנציקלופדיה העברית נתן רק המובן האסכטולוגי:

"אחרית הימים - (תורת העניינים האחרונים, מן ביוו' "העניינים האחרונים" או "הזמנים האחרונים"), האמונות והדעות בדבר מה שיקרה בימים האחרונים של עם ישראל, של ימי ישראל: חטא - פורענות - תשובה - גאולה. הגאולה באה במצרים על ידי משה, ובימי כיבוש הארץ - על ידי יהושע והשופטים, שהם כעין משיחים; אבל גאולתם אינה אלא זמנית. לסוף בא דויד 'משיח אלוהי ישראל' - והוא מביע לעם ולארץ את הגאולה השלימה. וכך מתרחקת השלשלת בכל טבעותיה: הפורענות, "חבלו של משיח", פרי החטא, קודמת לתשובה, התשובה קודמת לגאולה, והגאולה מביאה עמה את ימות המשיח. העולם הבא הוא מושג מאוחר בהכרתו של עם ישראל, וזמנו הוא אחר ימות המשיח.

בשתי האנציקלופדיות אין מאמץ לקשור את אחרית הימים שבתורה לאחרית הימים שבישעיהו ושאר הנביאים. בעצם גם אין בהן עמידה על התהוותו של המושג אחרית הימים ועל המושג משיח, מאחר שבשתיהן הנטייה לקבל ההשערה שבעצם הרעיון אינו ישראלימקורי שהרי בשום מקום לא מצאנו שמשה ויהושע או אחד השופטים ייקרא משיח[1].

יותר בהיר הוא הסברו של פרופ' מ"צ סגל במאמרו: חזון אחרית הימים בספרי הנביאים (תרביץ כרך כז, חוברת א, תשרי תשי"ח). לדעתו אחרית הימים היא "התקופה האחרונה בתולדות העולם שתימשך עד אין קץ... התקופה תפתח ב'יום ה', הוא יום הדין הגדול שיבער את הרשעים ואת הרשעה מן העולם. אז תבוא גאולת ישראל, התכוננות מדינת ישראל תחת שלטון של מלך שופט צדיק וגיבור מבית דויד. לישראל ולעולם כולו תבוא הצלחה חומרית ורוחנית כאחת". סגל מתנגד לדעה שהרעיון לקוח מעמים אחרים. הוא כותב:

"כמו אמונת הייחוד כך גם ציור זה של אחרית הימים, הנובע מאמונת הייחוד, הוא קנינו המיוחד ותפארתו של עם ישראל... הנביאים הכניסו לתוך הציור העממי (געגועים לימי האושר של דוד ושלמה) תוכן רוחני ונצחי, והרחיבוהו להקיף את כל האנושות ואת כל הדורות... נגד עיני הנביאים רחפה התמונה שבס' בראשית, התמונה של העולם הטוב והשלם בראשית ימי האדם על הארץ, בטרם השחית את מעשי ידיו של הבורא... ואף ישראל שנבחר ל'ממלכת כוהנים וגוי קדוש'. אף הוא נשתקע בחטא ככל הגוים, ועוד יותר מהם. ולכן אין לעולם המושחת תקנה אלא בביעור הרשעה ועקירת החטא מלב האדם, או (כדברי ירמיה ויחזקאל) בנתינת לב חדש לאדם שמטבעו יבחר בטוב וימאס ברע. אז יתקן העולם במלכות שדי, והבריאה וברואיה ישובו לטובם המקורי עד שלא נשחתו בחטא האדם".

פרופ' י. קלוזנר בספרו "הרעיון המשיחי בישראל" מנסה יותר לעקוב אחר התפתחות המשיחי הכללי מאשר על המובן של אחרית הימים. לפיכך הוא מתחיל את הרעיון המשיחי בגואל הראשון של ישראל, במשה. לדעתו:

"העיקר בציורים הנבואיים מן המשיח, אותו דוקה הללו היו מצויות במשה" (ב).

על נבואות ישעיהו הוא אומר:

"רק נבואות משיחיות מועטות מסומנות בישעיה במלים 'אחרית הימים' או 'ביום ההוא', שבהם מרמזים הנביאים על פי הרוב, שנבואתם מכוונת "לימים רחוקים". על פי רוב אפשר להחליט, שישעיה נבא לימים קרובים מאד. הרבה מן היעודים המשיחיים היו מכוונים בלא שום ספק כלפי זמנו ואישיותו של חזקיה מלך יהודה... ובכן נחשב חזקיה בעת ובעונה אחת למחדש השלטון הישראלי ולהראש הרוחני של שאר האומות... כשלא נתקיימו היעודים המשיחיים בימי חזקיה, דחתה האומה - ואפשר, דחה גם הנביא עצמו - את התקיימותם לזמן יותר מאוחר... הרי עיקרם של היעודים המשיחיים אינה אלא השאיפה לתור הזהב בעתיד" (ה).

כאמור, אין לראות בביטוי אחרית הימים אלא סופם של ימי הדין - הקשיים והעינויים שה' דן בהם את עמו ואת הגוים, ושבסופם תתחיל תקופה של ישועה וגאולה בראש וראשונה לישראל עמו, ובעקבותיו ייוושעו גם הגויים לאחר שיבואו לישראל ללמוד את דרכי ה'.

בראשונה נמצא הביטוי אחרית הימים בברכתו של יעקב (בראשית מט, א), הוא מת במצרים בגעגועים לארץ כנען, שמשום מה לא יכלו לחזור אליה אחר שנות הרעב, לא יעקב ולא יוסף ולא שאר השבטים. אך אם חי אינו יכול לחזור לארץ אבותיו, לכל הפחות הוא מבקש שישואו מת ויקברוהו בקברי אבותיו. בברכת הפרידה מבניו הוא מחלק להם את ארץ כנען שה' הבטיח לו ולזרעו, והוא חוזה עתידו של כל אחד מהם בנחלתו.

אך מתי יוכלו בניו להתנחל בארץ כנען ולהגיע בה לידי מנוחה? את הזמן הזה הוא מציין בתאריך של 'אחרית הימים'. הסבל התחיל עם צמיחת האומה, עם בואו של אברהם לארץ כנען. בברית בין הבתרים הובטח לו 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה'. ורק 'בדור רביעי ישובו הנה, כי לא שלם עון האמרי עד הנה' (שם טו, יג-טז). נבואה זו ודאי הייתה ידועה ליעקב; וודאי ראה בירידה למצרים התחלת הגרות 'בארץ לא להם', ומן הסתם יבואו אחריה העבדות והעינויים. גם אחר כך יימשכו הדברים עד שהאמורי ייעלם מן הארץ בעוונו, ובניו יגיעו לידי מנוחה שלימה. כלומר, בביטוי 'באחרית הימים' רצה יעקב לציין הקורות שתקרינה לבניו לאחר שיעברו ימות העינויים וההתנחלות וההתגבשות של בניו בארצם ויגיעו לידי מנוחה כעם בארצו, כפי שחזה אברהם בשעה שהובטחה לו הארץ. שהרי מה ליעקב בשעת מותו להתרחק עד הקץ הרחוק של סוף ימי העולם, או לאחרית ימי הגלות שעתידה לבוא על בניו לאחר שינחלו את ארץ כנען? הרי הם נמצאים רק על סף הגלות הראשונה, שבה עליהם להתעצם כעם.

גם בלעם שהוזמן על ידי בלק לקלל את ישראל ולהתגר בהם מלחמה, מרגיע את בלק, כפי שתפש יפה הרשב"ם, לא כעת יעשה ישראל מלחמה במואב, אלא באחרית הימים. רק לאחר שיתנחל בארצו ויגיע לידי מנוחה, רק אז יעשה חשבון עם שכניו הרעים, ביניהם מואב ואדום. כלומר, ימי הסבל של ישראל עוד יימשכו, ורק באחריתם יתאוששו ויכבשו את מואב.

ביציאת מצרים עומד משה על טיבו של עמו. בלבו קססו פקפוקים, אם ישראל יתחשל בהכרתו הדתית-הלאומית עד שלא יגלה עוד מארצו. ובדברי הברית בסיני הוא רואה חורבן וגלות, אם ישראל לא ישמע לה' ולא יעשה את מצוותיו. אמנם, תוך דברי אזהרה הוא מבטיח להם, שיהיה מה שלא יהיה, הקשר בין ה' וישראל לא ייפסק:

'ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ איביכם... ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם, כי אני ה' אלוהיהם. וזכרתי להם ברית ראשונים, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלוהים אני ה'' (ויקרא כו, לח-מה).

לפני מותו שוב הוא מזהיר אותם מפני גלות שתבוא בעקבות עבודת האלילים, ושוב יתחילו ימי ה' - ימי הדין ובאחריתם, כשהאויב יציק להם מאד ישובו אל ה' והוא ירחם עליהם:

'בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו. כי אל רחום ה' אלוהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבתיך אשר נשבע להם' (דברים ד, ל-לא); 'כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צוויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים' (שם לא, כט).

תקופה זו של התנחלות והתגבשות, שהייתה קשורה עם סבל ועינויים, נמשכה בהפסקות עד תקופתו של דוד. בסוף התקופה ההיא נשמעים קולות של עייפות המצפים למלך המשיח, שיבוא וישים קץ למצב המייגע.

חנה מתפללת:

'ה' ידין אפסי ארץ, ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו' (ש"א ב, י);

איש האלוהים אומר לעלי:

'והקמתי לי כהן נאמן כאשר בלבבי ובנפשי יעשה, ובניתי לו בית נאמן והתהלך לפני משיחי כל הימים' (שם, לה).

בסוף ספר שופטים, כשמדובר בכיבוש העיר ליש ובמלחמת פילגש בגבעה, שציינו הפקרות מדינית, נאמר: 'בימים ההם אין מלך בישראל' (שופטים יח, א; יט, א; כא, כה). בימי דוד הגיע ישראל לידי עצמאות מלאה. קרנו הורמה בעולם ויצא מכלל ההתנחלות וההתגבשות. ישראל הגיע לגבולות ההיסטוריים והשכנים למדו להתייחס אליו ביראת כבוד: 'בני נכר יתכחשו לי, לשמוע אזן ישמעו לי' (ש"ב כב, מה). ויפה מציין ראב"ע (במדבר כד, יז), שדברי בלעם רמוזים לדוד. והוא מוסיף "וחסירי דעת יחשבו, כי המפרש 'דרך כוכב' על דוד הוא מכחיש ביאת המשיח". כך הוא מפרש את הפסוק: 'והאביד שריד מעיר' (שם, יט): "זה היה יואב, כי כן כתוב: 'עד הכרית כל זכר באדום' (מל"א יא, טז)".

דוד תפש את חשיבותה של ירושלים על קדושתה כבירת ישראל, וחשיבותם של בית מקדש וסידור עבודת הקודש. הוא סידר את בתי המשפט בארץ: 'ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו' (ש"ב ח, טו). הוא ידע להעריך את המנוחה והשלום, מה שלא ניתן לו ברוב ימיו, ולפיכך קרא לבנו אחד: אבשלום, ולבנו המוצלח מבת שבע: שלמה. הנביא ניבא לו: 'הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב, כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו' (דהי"א כב, ט). הברכה הייתה בכול. גם בחטאו היה גדול כבשר ודם. בש"ב (יב, יג) מבאת החרטה בקיצור 'חטאתי לה''. אך כנראה, שזה נאמר בלב כה שבור עד שבו במקום נאמר לו: 'גם ה' העביר חטאתך לא תמות'. החרטה על חטאו, הגדולה ביותר שאדם יכול לכתוב, נמצאת בתהילים נא. אחרית ימיו הא מקדיש לארגון עניני פנים ולהכנת בנין בית המקדש.

השלום והברכה המלאה היו בימי שלמה: 'יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרב, אכלים ושתים ושמחים... וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע, כל ימי שלמה' (מל"א ד, כ-ה, ה). ארץ ישראל הפכה להיות אוצר התוצרת החקלאית הגדול בעולם. חירם מלך צור מקבל משלמה, 'מאה ועשרים ככר זהב' - ודאי בעד המשך הספקת התוצרת החקלאית. בתוצרת חקלאית ודאי שולם כל דברי יבוא, שעליהם מסופר בספר מלכים. שמו של ישראל גדל בעולם וכולם באו 'לשמוע את חכמתו אשר נתן אלוהים בלבו' (שם י, כד).

ימי דוד ושלמה היו מעין פקידה שפקד ה' את עמו, ושימשו למופת לברכת ה' לעמו בשעת רצון. כלומר, ימיהם של דוד ושלמה היו אחרית הימים הקשים שהתחילו בימי אברהם. כנראה, שהספרים ההיסטוריים, שמואל, מלכים ודה"י מקצרים בשבחם ובמעלותיהם של דוד ושלמה, כדברים שנכתבו בזמנם, ושלא הייתה עדיין הערכה מספיקה עליהם. לדמותם, שמתוארת בספרים אלה יש להוסיף ממה שמובא עליהם בנביאים ובכתובים. דברי התורה, שחזו עבודת אלילים בארץ, נתקיימו אחר דוד ושלמה, ושוב התחילו ימים קשים, ימי ה'. וכנגדם התחילו לצפות לאחריתם של ימים אלה. כלומר, לאחרית הימים בדמותו של דוד אבי בית המלוכה, שה' כרת אתו ברית לעולמים, כשם שכרת ברית עם בני ישראל והובטחה להם זכירת הברית בימים קשים.

אמנם, בימים הקשים נזכר העם גם במשה, אך ורק כימים של נעורים, של אהבה וחסד בין ה' וישראל, וכימים של מופתים ונסים: 'ויזכור ימי עולם משה עמו, איה המעלם מים את רעה צאנו, איה השם בקרבו את רוח קדשו. מוליך לימין משה זרוע תפארתו, בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם' (ישעיה סג, יא-יב); 'וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלתה מארץ מצרים' (הושע ב, יז); 'זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה' (ירמיה ב, ב). אך דוד בלבד היה לסמל של אחרית הימים. ואין צפיה לישועה לאומית מן המיצר שלא יובעו בה געגועים לתקופת דוד. המלך המושיע באחרית הימים צויר בדמותו של דוד.

בימים קטנים של שקט עולמי לא קמו נביאים. הם קמו בימים של תנועות עולמיות קשות, שמהם הייתה צפויה סכנה לקיומו של העם בארצו. הם הוכיחו על העוונות ועל החטאים, שמונעים את הטוב מן העם ומסכנים את עצמאותו, וניחמו את העם היגע בחידוש ימי דוד המאושרים בקץ ימי הדין. כך בפולמוס האשורי וכך בפולמוס הבבלי. כך חוזה הנביא הושע את ימי ההתרוממות לאחר הירידה הקשה:

'אחר ישבו בני ישראל ובקשו את ה' אלוהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים' (הושע ג, ה).

עמוס קושר אל הקמת 'סוכת דוד הנופלת' גם את השפע החקלאי הגדול:

'הנה ימים באים נאם ה' ונגש חורש בקצר ודרך ענבים במשך הזרע והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה. ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם' (עמוס ט, יג-יד).

הציורים הנהדרים ביותר של אחרית הימים הם של ישעיה ומיכה, שבימיהם השתערה אשור על ישראל ויהודה, ונתרחש הנס ליד ירושלים, הודות להתעוררותו של הדור הצעיר בראשותו של המלך הצדיק חזקיהו, שהיו בו קווים ידועים של דוד. הנביא ישעיה (ט, ה-ו) אומר עליו:

'ויקרא שמו פלא יועץ אל גיבור אביעד שר שלום. למרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו להכין אתה ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד עולם'; 'הן לצדק ימלוך מלך ולשרים למשפט ישרו' (שם לב, א).

למראה חזקיהו התרומם הנביא ישעיהו וצייר את דמותו של בן דוד באחרית הימים. ודאי לאור המסורות והזיכרונות על דוד: 'ויצא חטר מגזע ישי'... (שם יא). כך העריכו חז"ל את חזקיה כבבואה של המשיח: "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג... לאפוקי מדרבי הילל דאמר: אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה" (רש"י: "שחזקיה היה משיח, ועליו נאמרו כל הנבואות: 'אצמיח קרן לבית ישראל' (יחזקאל כט, כא); 'ועמד ורעה בעוז ה'' (מיכה ה, ג)" - סנהדרין צד, א - צח, ב).

כן מחיים נביאי הפולמוס הבבלי את דמותו של דוד:

'הנה ימים באים נאם ה' והקמתי לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ. בימיו תושע יהודה וישראל ישכן לבטח וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו' (ירמיהו כג, ה-ו);

'והקמתי עליהם רעה אחד ורעה אתהן את עבדי דויד הוא ירעה אתם והוא יהיה להן לרעה. ואני ה' אהיה להם לאלוהים ועבדי דוד נשיא בתוכם אני ה' דברתי וכרתי להם ברית שלום והשבתי חיה רעה מן הארץ וישבו במדבר לבטח וישנו ביערים. ונתתי אותם וסביבות גבעתי ברכה והורדתי הגשם בעתו גשמי ברכה יהיו. ונתן עץ השדה את פריו והארץ תיתן יבולה והיו על אדמתם לבטח וידעו כי אני ה' בשברי את מטות עלם והצלתים מיד העבדים בהם' (יחזקאל לד, כג-כז).

ולאחר הנבואות הנהדרות על תחיית העצמאות היבשות ואיחוד ישראל, הוא אומר:

'ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם ובמשפטי ילכו וחוקתי ישמרו ועשו אותם... ודוד עבדי נשיא להם לעולם. וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אותם' (שם לז, כד-כו).

על 'גוג ארץ המגוג' הוא אומר:

'מימים רבים תפקד באחרית השנים תבוא אל ארץ משובבת מחרב מקבצת מעמים רבים על הרי ישראל אשר היו לחרבה תמיד והיא מעמים הוצאה וישבו לבטח כלם... באחרית הימים תהיה' (שם לח, ח-טז).

כלומר, יחזקאל רואה את מלחמת גוג בישראל - באחרית הימים, כשישראל כבר ישוב לארצו. המעבר מדוד לשם משיח ודאי היה במשך דורות מתוך כבוד לדוד, כדי לציין שהוא היה המלך המשיח, שסיים ימי השפל הראשונים שהתחילו בימי אברהם, והוא גם יהיה המסיים של ימי השפל האחרונים - אחרית הימים, שאחריהם יקום עולם שכולו טוב, אחר שהגוים ילמדו ממנו אורחות ה'. דוד המלך המשיח, הוא שריכז בתוכו כל טוב באדם, הוא יהיה המושיע של ישראל באחרונה ובו ייוושע כל העולם. וכך אומר הנביא המנחם:

'ואכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים. הן עד לאומים נתתיו נגיד ומצווה לאומים. הן גוי לא תדע תקרא וגוי לא ידעוך אליך ירוצו למען ה' אלוהיך ולקדוש ישראל כי פארך' (ישעיה נה, ג-ה).

ובחז"ל:

"אמר רב יהודה אמר רב, עתיד הקדוש ברוך הוא להעמיד להם דוד אחר" (סנהדרין צח, ב).

לאור כל האמור - אחרית הימים שבברכת יעקב ובברכת בלעם מכוונת לימי הזוהר של דוד ושלמה, כמו אחרית הימים שבישעיהו ובמיכה. בעוד שאחרית הימים שבאזהרות משה בס' דברים מכוונת לצד השני - לשיא הסבל, והקודם לישועה.

[1]בחז"ל יש דעות בשביל מי נברא העולם, אבל לא שמשה היה משיח: "אמר רב, לא אברי עלמא אלא לדוד, ושמואל אמר, למשה, ור' יוחנן אמר, למשיח" (סנהדרין צח, ב) - רש"י: "למשה - בשביל משה, שהיה עתיד לקבל את התורה". ולא צדקו בדיוקם מכאן שמשה היה משיח. ראה הרעיון המשיחי בישראל של פרופ' י. קלוזנר פרק ב.