על מנת שלא יהיו בינינו שופכי דמים

עיון בפרשת עגלה ערופה

מחבר: יהושע בכרך

דברים כא

מתוך: שלוחות ס"א, אלול תשי"ח

א. כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נתן לך

לרשתה נופל בשדה לא נודע מי הכהו:

ב. ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו אל הערים

אשר סביבת החלל:

ג. והיה העיר הקרבה אל החלל

ולקחו זקני העיר ההוא עגלת בקר

אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל:

ד. והורדו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן

אשר לא יעבד בו ולא יזרע

וערפו שם את העגלה בנחל:

ה. ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלהיך

לשרתו ולברך בשם ה'

ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע:

ו. וכל זקני העיר ההוא הקרובים אל החלל

ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל:

ז. וענו ואמרו ידינו לא שפכה (שפכו קרי)

את הדם הזה ועינינו לא ראו:

ח. כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'

ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל

ונכפר להם הדם:

ט. ואתה תבער הדם הנקי מקרבך

כי תעשה הישר בעיני ה': דברים כא.

[א]

כי ימצא חלל

סוטה מד: מה

נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עכו"ם לא היו עורפין שנאמר: כי ימצא - פרט למצוי.

רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פ"ט הל"ה

שהרי זה בחזקת שהרגוהו עכו"ם.

ספרי, סוטה מז.

כי ימצא - ולא בשעה שמצוי, מכאן אמרו משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה.

מלבי"ם

על דברים רגילים יתפס לשון הויה "כי יהיה נגע" (ויקרא יג) ולשון מציאה מציין דבר הבלתי מצוי.

מצוה זו נתייחדה לישראל בזכות כדי להעמידם על חזקתם ונקיונם משפיכות דמים. על כן נוהגת היא אך בתנאי כי מקרה זה הוא נדיר - כי ימצא, ומשרבו הרצחנין בגלוי בטלה עגלה ערופה. (ראה שם כל המשנה בסוטה מז.)

[ב]

ונתיחדה מצוה זו לישראל בארצו.

באדמה אשר ה' אלהיך נתן לך לרשתה.

ספרי. רמב"ם שם פ"ב א

אין דין עגלה ערופה נוהג אלא בארץ ישראל, וכן בעבר הירדן.

בסכום לפרשת רוצח נפש אמרה תורה:

ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה

כי הדם הוא יחניף את הארץ

ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך-בה

כי-אם בדם שפכו:

ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה

כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל: (במדבר לה לג-לד)

ולא תחניפו את הארץ - מפני שאמר תחילה והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם (כט) שאלו המשפטים (דיני רוצח) נוהגים גם בחוצה לארץ.

והחמיר ביושבי הארץ יותר, לכבוד השכינה אשר שם, והזהיר שלא נחניף אותה ושלא נטמא אותה.

ועניין החנופה, היא הנאמרה בקללות זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף וכו' כי כל חנופה עשית הפך הנראה והנדמה לעיניים. והוא עונש בארץ בעבודה זרה ושפיכות דמים ובגלוי עריות, כמו שנאמר: הלא חנף תחנף הארץ (ירמיהו ג, א.) והארץ חנפה תחת יושביה. (ישעיהו כד, ה.) (רמב"ן).

ותחנף הארץ בדמים - - -

ויחר אף ה' בעמו ויתעב את נחלתו: (תהלים קו)

ודם נקי אל תשפכו במקום הזה וכו'

ושכנתי אתכם במקום הזה בארץ אשר נתתי

לאבותיכם למן עולם ועד עולם:(ירמיהו ד, ו-ז)

[ג]

נפל בשדה -

אלשיך

איסור הכאת נפש ודיני רוצחים לסוגיהם, שוגגים ומזידים, כל אלה כתובים בפרשיות שונות בתורה, אולם כאן לפנינו דין חדש, מקרה רצח אשר אינו נגמר ברוצח, כי לא נודע מי הוא. אנו רואים רק את הנרצח כשהוא נופל בשדה. ודמו זועק. גם יתכן כאן מילת "נופל" שהיא מיותרת - - לומר - כי עדיין דם החלל נופל וצועק לפניו יתברך ותובע דין

מנהגו של עולם, לכשימצא הרוצח נושמת החברה כולה לרווחה, הכל מפנים זעמם אליו, או פונים לדעת את המסיבות; מה היה בינו ובין הנרצח, או מה היו המניעים הנפשיים וכדומה. הכל מתנחמים ומתטהרים בדינו, וגם הדם מתכפר בדם שופכו.

לא כן מצות עגלה ערופה, פרשה זו באה להאשים את הציבור כולו ולהעמידו על הדם הנקי בקרבו. כי הכל קרובים אל החלל והכל קרובים אל שופך הדמים הנעלם - וזהו אומר באדמה אשר ד' אלקיך נותן לך. - כלומר לשון יחיד, כי כאחד תחשבו אתם וחלקי אדמתכם באופן כי גם עוון הכולל מגיע חלק לכל איש ישראל בכל מקום שיהיה. (שם)

ולא נודע מי הכהו - -

כי עתה בחיפוש אחרי הרוצח יחפש כל אחד בלבבו וירגיש באיזו מידה גם הוא חייב בפשע הזה. ההרוג שנמצא נופל לארץ, עדיין מוטל שם במקומו ודמו זועק לשמים וזועק אל חלל החברה, על אחיו אשר קם עליו ועשהו הפקר כשדה הזה. הלא זה השדה אשר קנה קין הראשון וישם לו אות דמים.

ויהי בהיותם בשדה

ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו: (בראשית ד, ח)

ולא נודע מי הכהו - -

על זאת החרידה עלינו התורה את פרשת עגלה ערופה. כי קין התחבא בקרב הכלל, לכן על כל העם צועק היום דמו של הבל.

קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה:(שם)

כי ימצא חלל באדמה - - -

[ד]

ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל:

הזקנים והשופטים, אליהם בא הזעזוע הראשון, להוציאם ממקומם אל סביבות החלל.

סוטה מה.

ויצאו - הם ולא שלוחיהם.

(רש"י)

זקניך ושופטיך - המיוחדים שבשופטיך.

אלו סנהדרי גדולה - הנך דלשכת הגזית.

שם

ר' אליעזר בן יעקב אומר: זקניך זו סנהדרין, שופטיך זה מלך וכהן גדול.

ומדדו אל הערים

רמב"ם הלכות רוצח ושה"נ ט-א, סוטה שם

הרוג שנמצא נופל לארץ ולא נודע מי הכהו, מניחין אותו במקומו ויוצאים חמשה זקנים מבית דין הגדול שבירושלם, שנאמר ויצאו זקניך ושופטיך ומודדים ממנו אל הערים שסביבות החלל.

אפילו נמצא בצד עיר זו שהדבר ידוע בודאי שהיא הקרובה מצוה למדוד.

אשר סביבות החלל.

סוטה מה: רמב"ם שם ט, ב.

החלל הוא עתה המרכז המעורר ומזעזע את כל סביבותיו. מודדין מן החלל אל הערים ולא מן הערים אל החלל. מאין היו מודדים? ר' אליעזר אומר מטיבורו, ר"ע אומר: מחוטמו, ר' אליעזר בן יעקב אומר: ממקום שנעשה חלל - מצוארו. [ההלכה כר"ע]

רש"י שם ט, ב. - סוטה מה:

אחר שמודדים ונועדה העיר הקרובה, קוברין את הנהרג במקומו (מת מצוה קנה מקומו) וחוזרין זקני ירושלים למקומם.

ג. והיה העיר הקרבה אל-החלל

ולקחו זקני העיר ההוא עגלת בקר

אשר לא-עבד בה אשר לא משכה בעל:

ד. והורדו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן

אשר לא יעבד בו ולא יזרע

וערפו-שם את העגלה בנחל:

והיה העיר הקרובה אל החלל -

משפט זה עומד בפני עצמו, כאילו בא להציג את העיר החשודה ביותר, האשמה ביותר. ויתכן שהשם צוה לעשות כן -

ראב"ע

העיר הקרובה - כי לולי שעשו עבירה כדומה לה, לא נזדמן שיהרג אדם קרוב מהם. ומחשבות השם עמקו וגברו לאין קץ אצלנו.

אלשיך

הנה כי בהמצא חלל באדמה אשמת דבר של אנשי המקום שלא היו ראוין להיות למגן בל תהיה תקלה סביבותיה.

מכות יא.

[ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלתא פרסי מיניה דרבי יהושע בן לוי, ולא אשתעי אליהו בהדיה תלתא יומי].

ולקחו זקני העיר ההיא - והורידו זקני העיר ההיא

נמצא סמוך לעיר שאין בה בין דין לא היו מודדין שנאמר: זקני העיר - כיצד עושין: מודדין לעיר שיש בה בין דין.

כאמור, נמצא החלל בשדה והמדידה מן השדה אל העיר. השדה הוא שטח ההפקר, הוא המקום אשר האדם צועק ואין מושיע לו (ראה ענין נערה המאורסה, דברים כב, כג-כז). והמדידה הזאת באה להטיל את האחריות של שטח הפקר זה, על העיר ההיא הקרובה אל החלל, ודווקא על אותה עיר המיוסדת במוסדות הדין והמשפט. ולעיר שאין בה בית דין אין מודדין.

על דעת הרמב"ם מצות העריפה היא לעורר את העם לדין. משרשי המצוה כדי שיתעורר לב כל העם בראותם את המעשה הגדול הזה, אסיפת זקני העיר וגדוליה, ויקחו פרה, שהיא בהמה גדולה וילכו באסיפה ובהמון, שהכל חפצים לראות ענינים אלה, - אל מחוץ לעיר ולקול עריפתם יחרדו כל השומעים ויתעורר רעיונם על הדבר. וכל היודע דבר מיד יהמה לבבו ותעיר מחשבתו להגיד מה שהוא יודע לפני הזקנים ומתוך כך יבערו הרעים הרוצחים מקרבם.

ספר "החנוך" מצוה תקד

ומלבד הידיעה, יש תועלת רב במעשה הגדול הזה להראות ולפרסם בהמון פרסום גדול כי חפץ הזקנים ואנשי הדעת יהיה למצוא הרוצח לנקום ממנו נקמת הנרצח וכן מצאתי להרב רמב"ם ז"ל במורה נבוכים.

אברבנאל

אבל הנכון אצלי כי חטא העם ופשעם ראוי שייוחס למנהיגיהם יען וביען לא היישירו העם בשמירת דיני התורה מאופן שלא יהיה ביניהם שפיכת דמים. וגם תהיה אשמה על מנהיגיהם לפי שלא הגיעו לדעת מי ההורג ולבערו, כי זה הוא המוטל על שופטי העיר וזקניו. וגם כי מיעוט המשפט ביניהם יביא אל שפיכות דמים כי אם היה משפט בעיר קשה ומדוקדק כראוי לא יגבר יד הרוצח להביא להרוג נפש בגבול אותה העיר כי יפחד לבבו ממשפט אותה העיר ושופטיה שירדפו אחריו וישיגוהו וירמסו לארץ חייו.

[ה]

עגלת בקר

אשר לא-עבד בה אשר לא משכה בעל:

אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע:

לשון רש"י במקום ובגמ' סוטה מז

אמר הקב"ה תבא עגלה בת שנתה, שלא עשתה פירות, ותיערף במקום שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות.

שם ע"ב

ועורפין אותה בקופיץ מאחריה.

ספורנו

וערפו - שהיא מיתה נעלמת מעיני הנהרג - מורה על שההריגה היתה בלי ספק במקום נעלם מעיני העם וכו'.

סוטה שם

הזורע בנחל איתן עובר בלאו.

רמב"ם שם י, ט

הנחל שערפו בו העגלה אסור בזריעה ועבודה לעולם.

נחל איתן.

סוטה מו:

תנו רבנן: מנין לאיתן שהיא קשה? שנאמר (במדבר כד) איתן מושבך ושים בסלע קנך ואומר (מיכה ו) שמעו הרים את ריב ד' והאיתנים מוסדי ארץ (הם הרים וכל הר של אבנים הוא - רש"י.

אחרים אומרים: מנין שהוא ישן (ולא שהובא קרקעיתו מחדש מקרקע אחריתי - רש"י) שנאמר (ירמיהו ה) גוי איתן הוא גוי מעולם.

רש"י:

איתן - קשה שלא נעבד.

רמב"ם:

נחל השוטף בחזקה וזה איתן האמור בתורה.

תורה תמימה הערה ל"א ור"ש בהרחבה

ונראה לפשר בין הסתירות דנחל איתן הוא השוטף מים בחזקה ורק בימי השרב ייבש.

"החנוך" תקלא-שול

משרשי המצוה מה שכתבתי בסדר זה במצות עריפת עגלה, שענין העריפה לפרסם ענין הרציחה כדי לעורר ההמון על הדבר ויכניסו יראה בלבם על הדבר הרע הזה וגם מניעת עבודה והזריעה שם לעולם. כדי להזכיר לעולם בלב כל עוברי דרך כי על דבר שנרצח איש אחד בדרך, נערפה העגלה במקום ההוא ונשאר חרב לעולם. ויניעו לבבם עם זה להרחיק ענין הרציחה מאד.

והמקום ההוא נשאר חרב לעולם - -

וקרחה זו בשדה תעמוד כמו עדות לכל באי העיר הזאת ולכל היוצאים ממנה, ולכל עוברי דרך מן הערים אשר סביבות המקום אשר ממנו מדדו - וקרחה זו תזעק ותודיע לכל: כאן נשפך דם נקי!

זה יהיה מקום לחינוך הבנים, ביומי דפגרא כאשר יצאו הילדים עם מוריהם לטייל בסביבה יעמדו מרחוק ויצביעו במורא לאמר: כאן נערפה עגלה!

(ויניעו לבבם עם זה להרחיק ענין הרציחה מאד! "החנוך")

הלא כי מן הקרחה הזאת תזעק קללת האדמה מימי קין הראשון אשר קם על אחיו ויהרגהו.

ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך:

כי תעבד את האדמה לא תסף תת כחה לך (בראשית יא, יב)

האדמה הזאת אשר ד' אלקיך נתן לך לרשתה בברכת השפע והתנובה, לאכל פריה וטובה, הנה פה היא תשם, ולא תוסף תת כוחה.

הזורע בנחל איתן עובר בלאו!

מצבת זכרון, כי חנפה בדמים (וענין החנופה היא הנאמרה בקללות: זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף, [ראה מה שהבאנו בשם הרמב"ן, במדבר לה]. כי כאן נקפד פתיל חייו של אדם - דמו ודם זרועותיו.

למצבת קרחה זו התכון גם דוד בקינתו על שאול ועל יהונתן בנו.

הרי הגלבע אל-טל ואל-מטר עליכם

ושדי תרומות וכו'. (ש"ב א, כא)

[מכל האנדרטות והאבנים שהקימו לזכר מלחמת השחרור לא ריגשה אותי כל כך אלא אחת: מימינו של הכביש היורד ממסמיה לבאר שבע כתוב על אבן אחת בודדת: הלך, ברדתך לנגב, זכור אותנו - - - ]

[ו]

ונגשו הכהנים בני לוי

כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה'

ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע:

בפסוק לא הוברר מה כאן תפקידם של הכהנים.

בהסבר ההלכתי נראה כי הם באו לעמוד על מעשי הקרבן שיש בעגלה ערופה והם אשר יענו ויאמרו: כפר לעמך ישראל.

רמב"ן

ולפי דעתי יש טעם בענין הקרבנות הנעשים בחוץ, שעיר המשתלח ופרה אדומה. ולפיכך מנו חכמים עגלה ערופה מכלל החוקים.

[הרמב"ן דוחה את הטעמים אשר לרמב"ם - ראה בס' החנוך, ואומר כי אין במצוה זו תחבולה ותועלת כי היא חוקה וכקרבן]

עגלה ערופה אסורה בהנאה - מנלן?

ספרי

אמרי דבי ר' ינאי: כפרה כתיב בה, כקדשים. (ע"ז כט:) רחיצה בזקנים וכפרה בכהנים.

ת"י יהונתן בן עוזיאל

כהניא יימרון כפר לעמך ישראל וכו'.  

אך גם ריבוי התוארים שקבלו כאן כהנים מחייב לחשוב על כוונת המעמד הזה.

ראב"ע

הכהנים בני לוי שהם ברור מבני לוי.

ספרי

מכלל שנאמר לשרתו - אין לו אלא תמימים, בעלי מומין מנין? - ת"ל: בני לוי  

[ראה במלבי"ם על הספרא (לח) ויקרא א, ה].

ואולי נקראו כאן בני לוי דווקא ולא בני אהרן כרגיל. כי על כן זה שתחילתו היה בסוד כלי חמס מכרותיהם - הוא אשר נתחלק ביעקב להיות נושא השלום בעבודת המזבח. [כי חרבך הנפת עליה ותחללה (שמות כ, כב) שהמזבח נברא להאריך שנותיו על אדם והברזל לקצרן לפיכך אינו ראוי להניף המקצר על המאריך. ועוד שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל (מכילתא)]. כי זוהי "עבודת ה'" אשר נתן לאדם להפוך לבו ולהכינו אל רצון האלהים, את כוחות הנפש המתפרעים לעצור בהם במצוות אנכי ד' אלקיך -

כי בם בחר ד' אלהיך לשרתו - - - וכפי הנראה גם כל עבודת הקרבנות יש בהם דבר מטעם זה. כי אין לך דבר כמו רבוי השחיטה והתעסקות בבשר הגורם לאכזריות להתפשט בנפש האדם ["כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד" - רמב"ן דברים כב, ו]

והנה "עבודה" זו ניתנה לכוהנים לעביר כוחות אלה לעדון העדונים לקדש הקדשים לפני ה'. זהו "מבחן האדם"!

[וכאן יש לשוב אל הכתוב: "נופל בשדה".

שדה זו הוא מקום ההפקר והרצח - "ויהי בהיותם בשדה".

ושדה נקרא גם בית המקדש - יצחק קראו שדה, שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה" (פסחים פח, ספרי רפ"א)

ב"ר כב, טו

בחטא של קין הראשון היה המאבק בין שני היצרים של האדם, בין הטוב והרע.

ועל מה היו מדיינים (קין והבל)? אלא זה אומר בתחומי יבנה בית המקדש וזה אומר בתחומי יבנה ביהמ"ק. שנאמר: ויהי בהיותם בשדה

גם עשו היה אדמוני. איש שדה - שהפקיר עצמו כשדה. (שם כג, טו)

ויתכן שעל כן שלחו יצחק לשדה לצוד ציד - זה היה מבחנו על פי דרכו. אך הקדימו יעקב בבכורה ובברכה - ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ד'.

מלמד שהראה לו הקב"ה ביהמ"ק בנוי וחרב ובנוי. (שם סה, יט)]

לשרתו לברך -

ספורנו

ועל ידם תהיה כפרה מן הדם הנקי וברכה לארץ. ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע

סוף פסוק זה דורש פירוש, ולו גם על זה שהכתוב הרכיב יחד את הריב והנגע. [תניא היה ר' מאיר אומר מה ענין ריבים אצל נגעים? (סנהדרין לד:)] יהונתן בן עוזריאל מפנה את תשומת לבנו לתפקיד המיוחד שיש לכהן מחוץ לעבודת בית המקדש והוא להעמיד את ישראל על טהרתם בגופם ובנפשם.

ת' יהונתן בן עוזיאל

ועל מימר פומהון יהא מתרן כל דין וכל מכתש

 צרעא לסגור ולמחלוט.

על נגע הצרעת אמר הרמב"ן:

זה הענין איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לד', יהיה רוח ד' עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב. וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון, יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, לראות כי השם סר מעליו. והנה איננו נוהג אלא בארץ, שהוא נחלת ד' וכו'.

תפקידו של הכהן הוא לראות את הנגע ולקרוא בשמו: לטמאו או להסגירו. וההסגר הזה הוא התבוננות האדם בנפשו למצוא את מקורות חטאו "ועל שפם יעטה וטמא יקרא

- בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (ויקרא יג מה-מו) ובנגעי בתים נאמר: ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית צרעת ממארת היא בבית טמא הוא (שם יב, מד).

האם לא גם כאן גישתם של הכהנים לראות את הנגע אשר פשה בבית?

כי מעשה רצח זה לא רצתה התורה כי ישאר בגדר מקרה, אלא כונתה להזעיק עליו את הכלל למען יתבונן ויראה את המניעים בצבור העלולים לביא לידי מעשים אלה. אלו הן דברי ריבות בשער והוא כנגע בחיי הצבור, צרעת ממארת אשר יש לבערה ולטהרה.

כי יפלא ממך דבר למשפט

בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע

דברי ריבת בשעריך

וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו:

ובאת אל הכהנים הלויים

ואל השפט אשר יהיה בימים ההם

ודרשת והגידו לך את דבר המשפט:(דברים יז, ח-ט)

סנהדרין פ"ז, א

דברי ריבות - זו השקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע.

ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'

לפני הכהנים והשפטים אשר יהיו בימים ההם:(שם יט, יז)

בזמן שיש כהן יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט. (סנהדרין נב: וראה רמב"ם הלכות סנהדרין יד, יא בדיני נפשות)

ספרי וט"ו כ

מצות בית דין שיהיו בו כהנים ולווים. יכול אין בו יהיה פסול: ת"ל ואל השופט אעפ"י שאין בו כהנים ולווים כשר.

ועל פיהם יהיה וכו'.

ספורנו

באופן שהם בקיאים בדרכי בני אדם ומזגיהם. כמו שראו הם ואבותיהם. ואולי יכירו מי נתלכלך בחטא זה בידיעת דרכיו ומעלליו ויתגלה הדבר

[ז]

ו. וכל זקני העיר ההוא הקרבים אל החלל

ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל:

ספרי

וכל זקני העיר ההיא - אפילו הם מאה.

עתה נגשים זקני העיר, שופטיה, כלם איש לא נעדר, ואפילו הם מאה - וכולם רוחצים ידיהם על העגלה הערופה בנחל.

כי עתה הם הקרובים אל החלל... [השווה עם פסוק ג', שם נקראה העיר הקרובה אל החלל]. בזה אחר זה או בבת אחת הם רוחצים הזקנים ידיהם עוד מעט ירימו אותן בשבועה. מעשה הרחיצה קודם לאמירה. היא ההכנה לאמירה. ולא קלה היא הרחיצה הזאת. [רחיצה במקום הרצח].

ז. וענו ואמרו ידינו לא שפכה (שפכו קרי) את הדם הזה ועינינו לא ראו:

שני משפטים קצרים כבשבועה חייבים לומר הזקנים.

וענו ואמרו - כמו תשובה הם נושאים בפיהם על שאלה זו העומדת בחלל החברה, מסביב לחלל הזה.

גם הוידוי הזה אשר אדם צריך להזכיר על עצמו שפיכות דמים אפילו בשלילה, גם זה מחייב הרבה.

וכי עלה על דעתנו שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא מאי ידינו לא שפכו - לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה,

אמר ר' יהושע בן לוי אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי עין. (סוטה מח:)

הרי שאילו ראו אותו ולא קיימו בו מצוות אש"ל, שוב אין יכולים לומר ידינו לא שפכו את הדם. כלומר שבזה נחשב להם כאילו רצחוהו ושפכו את דמו, זקני ב"ד הללו שלא דאגו עבור עובר אורח להאכילו להשקותו וללוותו יתבעו לדין שמים ויעמדו לפני כסא המשפט כשופכי דם!- -

ס' "אור יהל" להגרי"ל חסמן זצ"ל

"ונכפר להם הדם" ומכלל הן אתה שומע לאו, שאם ראוהו ופטרוהו אותו בלי לוי' ואין יכולים לומר ידינו לא שפכה וגו' נשארים המה בלי כפרה - הוי מי יודע עוז אפך!

ירושלמי סוטה פרק ט הל"ו

רבנין דהכא (דארץ ישראל) פתרין קרייא בהורג ורבנין דתמן (דבבל) פתרין קרייא בנהרג. רבנין דהכא פתרין קרייא בהורג:

שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו לא ראינוהו והנחנוהו ועמעמנו על דינו. ורבנין דתמן פטרין קרייא בנהרג: לא בא לידינו ופטרנוהו בלא הלויה, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה.

ח.

את שתי הצעות האלה, מסבירים רש"י והמלבי"ם:

שלא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות. את מי? והלא כאן המדובר בחלל חרב, הרוג שנמצא, ולא בחלל רעב .

רש"י

כלומר למזונות הוצרך (ההרוג) ולא היה לו וראה אחד נושא מזונות ובא לחוטפם ממנו לאונס רעבון, ועמד זה עליו והרגו:

מלבי"ם

ידינו לא שפכו - שלא היינו גרמא לרצח הזה לא על ידי שלא נתנו מזון להרוצח ועל ידי כך היה מוכרח להרוג את הנרצח לעשוק את לחמו למלא נפשו כי ירעב.

לא היה בזה רוצח מועד אשר קם על רעהו בתאות דמים. כי אם תגרה טראגית היתה בין השנים, תגרה על פת לחם...

רעב היה האיש והוא עבר בעיר ואיש לא ראהו ואיש לא הרגיש בו כי רעב הוא - ופטרוהו בלא לחם ולא לויה.

מיואש ומבויש עזב את העיר והלך בשדה וראה אחד נושא מזונות ובא לחוטפם ממנו לאונס רעבון. ועמד זה עליו והרגו.

ולא נודע מי הכהו! - - -

הן עיקר האשמה נופלת על זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ועל כל אחד אשר בעיר כי יבדוק בנפשו אם לא עבר עליו איש רעב ופטרהו בלא לחם -

ואם עבר ופטרוהו הרי לא יוכלו לרחוץ ידיהם על העגלה בנחל ולא יוכלו לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה.

לא פחותה מזו היא הדרישה העולה מטעמו של המלב"ם - הרעב הזה הוא הרוצח. ואם פטרנוהו בלא מזון הרי גרמנו לו להיות רוצח שעל כן היה מוכרח להרוג הנרצח לעשוק את לחמו למלא נפשו כי ירעב (ראה משלי) אנו חייבים לראות את הרוצח בטרם יתפתח בו ההכרח למלא נפשו. אם זה בחנוך נכון ואם זה בפת לחם להשביע נפשו.

זקני העם ושופטיו נתבעים למנוע את הרצח בסדרי העיר ובתקנותיה - להקדים לראותו בטרם יצא השדה; -

[ט]

ח. כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'

ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל

ונכפר להם הדם:

ראב"ע

כפר לעמך - ששגגו ולא שמרו הדרכים המסוכנים.

ספורנו

- כפר אתה בדם שופכו כאמרם ז"ל (סנהדרין) מי שנתחייב הריגה לסטים באים עליו