סמיכות פרשיות בסידרת וילך ומשמעותן

מחבר: נתנאל הלפגוט

דברים לא

מתוך: עלון שבות, בוגרים ד, תשנ"ה

תקציר: המאמר דן במבנה של פרשת וילך ומתמקד במצוות הקהל, הכותב מראה הקבלה לפרשת כי-תשא ומקביל בין מצוות הקהל לבין מעמד הר סיני (המוגדר בתורה כ"יום הקהל", דברים ט', י', ועוד), ולנגזרות ממעמד זה. (מעמד יהושע, מעמד הלויים, עונש הפונה מקיום התורה ועובד ע"ז).

הגמרא במסכת ברכות (דף כא, ע"ב) קובעת:

"אפילו מאן דלא דריש סמוכים בכל התורה כולה, במשנה תורה דריש".

במבנה המצומצם מימרא זו עוסקת בתחום ההלכתי, אך נדמה שיסוד זה נמצא בחלקים הסיפוריים שבספר. לכן עלינו לעיין בהבנת סידור הפרשיות בתוך הספר בכלל, ובהבנת סידור הפרשיות והפסוקים שבתוך כל פרשה בפרט. בכוונת מאמר זה לעסוק בסמיכות הפרשיות שבסדרת וילך, ומשמעותן.

הפרשיות בסידרה הן:

1. פרשיה ראשונה: פרק לא פסוקים א-ו: נאום משה לישראל - "לא אוכל עוד לצאת ולבוא"

2. פרשיה שניה: פסוקים ז-יג:

א. צו משה ליהושע 'חזק ואמץ' (ז-ח)

ב. כתיבת 'התורה הזאת' ונתינה לבני לוי (ט)

ג. מצות הקהל (י-יג)

3. פרשיה שלישית: פסוקים יד-ל:

א. דבר ה' למשה מה עתיד לקרות אחרי מיתתו (יד-יח)

ב. כתיבת השירה, מטרתה וציוויי משה ליהושע וללוויים (יט-כז)

ג. משה מזהיר את הזקנים לגבי ההשחתה, וקריאת השירה לבני ישראל (כח-ל)

כמה שאלות עולות כאן:

- מהי משמעותה של תערובת הדברים הזו?

- מדוע פרשת 'הקהל' מופיע דווקא באמצע סידרה זו, ולא כציוויים אחרים שהופיעו בסדרות השונות בספר?

- מהו תפקידם של בני לוי, ומהי משמעותו?

כדי לעמוד על יסוד הדברים נראה שצריך לרדת לעומק משמעותה של המצווה "המוזרה" - 'הקהל'. השתמשתי בביטוי 'מוזרה' כי פרשת הקהל מעלה כמה שאלות.

1. מדוע הפרשיות נקראות פעם בשבע שנים דווקא?

2. מה הסיבה שהמלך קורא?

3. מה מייחד את אותן הפרשיות המצויינות במסכת סוטה?

4. מדוע פרשה זו מופיעה לראשונה בסוף ספר דברים, ולא בספרים קודמים? שאלה זו _. קריטית במיוחד לאור העובדה שמבקרי המקרא מנסים להוכיח כאן, כביכול, שספר דברים נכתב, ח"ו ע"י מחבר אחר ומאוחר יותר.

5. ובנוסף - מדוע יש להביא למעמד זה את הטף שאינם מבינים?

ועוד שאלות שעמדו עליהן קדמונים ואחרונים כאחד.

נראה שהתשובה לשאלות אלו נעוצה ביסוד עליו עמדו רבים. לפיו, מצוות הקהל איננה לימוד פומבי של פרשיות מסוימות בתורה, אלא מאמץ לשחזר את מעמד הר סיני וחוויותיו. מפעם לפעם נדרש עם ישראל לחזור אל המעמד ההיסטורי הזה כדי להבין שהתורה ומצוותיה הן "כל עיקרנו והודנו ותפארתנו" (ספר החינוך). אין אנו עוסקים בהבנה בצורה קוגנטיבית, אלא בדרישה לשמוע דבר ה' לחוות חוויה זו שוב במלוא עוצמתה. דברים אלו עולים גם מההקבלה הקיימת בין פרשת הקהל לבין מעמד הר סיני:

בנוסף - מעמד הר סיני נקרא גם "יום הקהל"^(1).

מכאן לתירוץ הקושיות דלעיל. המצווה היא לקרוא פרשיות אלו דווקא, לפי שהן פרשיות התעוררות ושיחזור שמיעת דבר ה' בסיני. מובן הדבר שמצווה זו נצטוותה על סף כניסתם לארץ, ולא מיד במדבר סיני כשחוויית מתן תורה עדיין הדהדה באזנם. כמו כן המחוייב במצווה הוא המלך שהוא למעשה המחליף של משה רבינו שהיה מלך (רמב"ם, בית הבחירה ו, יא⁽²⁾⁾. ומתוך שהמטרה היא חיזוק והתעוררות העם, הרי שהפרשה אינה צריכה להיקרא בתדירות גבוהה, אלא כטקס מיוחד פעם בשבע שנים.

כך כותב הרמב"ם, הלכות חגיגה ג, ו⁽³⁾:

וגרים שאינן מכירין (את פרשיות הקהל) חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שנתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה. ומי שאינו יכול לשמוע מכוון ליבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק את דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל.

מתוך הקבלה זו בין פרשת הקהל למעמד הר סיני, נראה שהסידרה כולה בנויה על פי דגם המאורעות של קבלת התורה ותוצאותיה. במילים אחרות: סידרת וילך מקבילה ודומה לסידרת כי תשא מבחינה תוכנית ולשונית כאחד.

פרשת וילך מתחילה בתיאור של משה ההולך למות וה' מודיע לו שאחרי מותו יזנה העם אחרי האלילים, וביניהם מופיעה פרשת הקהל, המקבילה, כאמור, למעמד הר סיני. ההקבלה לסיפור מעמד הר סיני בולטת - גם פה חשב העם שמשה מת - "זה משה האיש לא ידענו מה היה לו" (שמות לג, א) וכפי שמודגש במדרש על אתר:

ילקוט שמעוני, רמז שצא:

'וירא העם כי בשש משה' ... לסוף מ' יום בא שטן וערבב את העולם אמר להם: 'משה רבכם מת' הראה להם דמות מיטתו בענן והיינו דקאמרי 'כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו'.

העם, החושב שמשה מת, פונה ועושה לו עגל מסכה "אלקים אשר ילכו לפניהם", וכנגד - משה מזהיר בפרשת וילך "כי ה' אלקיכם הוא ההולך לפניך..." (לא, ו).

ההקבלה הלשונית בין הפרשיות עולה מתוך הפסוקים:

כן אנו מוצאים את יהושע כמקשר ומקביל בין הסדרות. בסידרת וילך מופיעה העברת הסמכות ממשה ליהושע והפיכתו למנהיג, ומאידך בסידרת כי תשא מופיע הקשר המיוחד שבין משה ליהושע. עד לסידרה זו יוצג יהושע כשר הצבא במלחמת עמלק, ועתה הוא נראה כתלמידו של המנהיג. יהושע הוא הראשון שבו משה פוגש ברדתו מן ההר, ונראה שיהושע חיכה כל ארבעים היום למשה בקצה הגבול אליו ניתן היה לגשת⁽⁴⁾. לאחר מכן, אחרי שמשה הגלה את עצמו מחוץ למחנה, נאמר: "יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל". אם-כן, התורה מבהירה לנו, למעשה, בפרשת כי תשא מדוע נבחר יהושע בפרשת וילך להחליף את משה (5). יהושע התלמיד הנאמן והמסור, הוא המהווה את ההמשך הטבעי לרבו הגדול. ומתוך כך אומר רש"י בפרשת וילך"' אחרי מותי השחת תשחיתון' - והרי כל ימות יהושע לא השחיתו... מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו, כל זמן שיהושע חי היה נראה למשה כאילו הוא חי". בסידרת וילך קוצר יהושע את פירות הזרעים שנטמנו ב'כי תשא'.

דבר שלישי, התברר לאור הקבלה זו, הוא תפקידם ומעמדם של בני לוי. בסידרת וילך משה נותן את התורה לבני לוי. ספר התורה מונח לפני ארון ברית ה' הנישא ע"י הלוויים, וכשם שהלוויים הם נושאי ארון ברית ה', הם גם ממונים על החזקת הספר הכולל בתוכו את הברית ואת האזהרה על תוצאות הפרתה. תפקיד זה הוא המשך תפקידם ב'כי תשא'. אחרי חטא העגל נרתמו בני לוי לקריאת משה רבינו לשמור על הברית ולהעניש את החוטאים. משה רואה במעשה זה חינוך לתפקידם כמשרתי ה': "ויאמר משה מלאו ידכם היום לה'..." (שמות ל"ב, כט). מכאן קיבלו בני לוי את תפקידם לשמור את משמרת ה', החזקת הברית והדרכת עם ישראל.

הקבלה נוספת עולה מתוך תיאור העונש בסידרת וילך לתיאור המאורעות בכי תשא. בפרשת כי תשא אף ה' חורה בבני ישראל: "...ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם", ובהמשך העונש יוצא ה' אל אוהל מועד והתגלות שכינה עמו, מחוץ למחנה, וה' אומר: "כי לא אעלה בקרבך". במקביל אנו מוצאים בפרשתנו "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל... ואנכי הסתר אסתיר... כי פנה אל אלהים אחרים" (ל"א, יז-יח).

ייתכן להבין את כתיבת השירה כמקביל למאורעות בפרשת כי תשא. אחרי חטא העגל מצווה את משה 'פסל לך שני לוחות אבנים' ובעקבות כך יש מעין מתן תורה שני, הכולל השראת שכינה וכריתת ברית מחודשת. "הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות". ובמקביל בפרשתנו משה נצטווה על כתיבת השירה - ספר תורה הכתוב ביד אדם, שעתיד להיות עד המתרה בבני ישראל, כדי שישמרו את הברית לאחר הכניסה לארץ.

עולה מדברינו, שהתורה מציגה את גלגוליו העתידיים של עם ישראל, באור לקחי העבר. עם ישראל מצווה להחיות את המאורע הגדול של מתן תורה כדי לשמור על אופיו ולהשאר נאמן לדרכו. אולם מקרי העבר הוכיחו שחוויות גדולות, אפילו כמעמד הר סיני בשעתו, אינן מספיקות כדי להבטיח את שמירת הברית, ולכן התורה מבטיחה זאת בצורה נוספת - קבלת תורה שניה שהיא קבלת תורה צנועה ופרטית - כתיבת השירה ולימודה. לצד החוויות הגדולות הבאות מזמן לזמן קיימת הפעילות הצנועה הפרטית והיומיומית ⁽⁶⁾.

ניתן לראות מהלך אירועים מקביל בפרשה נוספת בתנ"ך: במלכים א', יח מתואר העימות בין אליהו לבין נביאי הבעל בהר כרמל. על ההקבלה שבין אליהו לבין משה כבר עמדה הפסיקתא רבתי המובאת כאן

ילקוט שמעוני (מלכים רמז רט):

זהו שאמר הכתוב: 'בנביא העלה את ישראל ממצרים ובנביא נשמר', 'בנביא העלה' זה משה 'ובנביא נשמר' זה אליהו ז"ל. אתה מוצא שני נביאים עמדו לישראל משבטו של לוי משה ראשון ואליהו אחרון, ושניהם גואלים את ישראל בשליחות, משה גאלם ממצרים ואליהו לעתיד לבא... ואתה מוצא שמשה ואליהו שווים זה לזה לכל דבר, משה נביא ואליהו נביא; משה נקרא איש האלקים ואליהו נקרא איש האלקים משה עלה למעלה... במשה 'ויעבר ה' על פניו' ובאליהו 'הנה ה' עובר' במשה 'וישמע את הקול' ובאליהו 'הנה אליו קול' משה כנס את ישראל לפני הר סיני ואליהו כנסם להר הכרמל מששה בער עובדי עבודה זרה... ואליהו ביער עובדי עבודה זרה. משה קנא... ואליהו קנא משה נטמן במערה... ואליהו נטמן במערה... משה - ויבא אל הר האלוקים ואליהו... משה ארבעים יום וארבעים לילה ואליהו...

כפי שעולה מן המדרש, קיימת הקבלה בין מעמד הר סיני למעמד הר הכרמל. בנוסף להקבלות שצויינו במדרש קיימות עוד הקבלות מספר:

אליהו בונה מזבח משתים עשרה אבנים כמספר שבטי ישראל ובמקביל "ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל" (שמות כ"ד, ד). בנוסף באליהו נאמר: "ויגש אליהו ויאמר..." ובמשה: "ומי ניגש אל הערפל" (שמות כ, יח). אליהו מכריז, שמטרת האסיפה בהר הכרמל היא ש"היום יודע כי אתה אלקים בישראל... וידעו העם הזה כי אתה הוא האלקים" (מלכים א יח, לו-לז). בדומה לנאמר על מעמד הר סיני: "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים" (דברים ד, לה). כמו-כן כשם שמשה ציווה לבני לוי להרוג בחרב את עובדי העגל, כך גם אליהו ציווה לבני ישראל לשחוט את נביאי הבעל.

היה מקום לצפות שלאחר מעמד נישא כזה מצבו הרוחני של העם יעלה מעלה, אולם, בקריאה בפרק שלאחר מכן, המתרחש בסמוך כמו שנאמר: "ויגד אחאב לאיזבל את כל אשר עשה אליהו ואת כל אשר הרג את כל הנביאים בחרב", אנו מגלים שאליהו ממשיך להירדף ומעמדם של אחאב ואיזבל לא השתנה. יתר על כן אליהו אומר: "קנא קנאתי לה' אלקי צבאות כי עזבו בריתך... ואוותר אני לבדי". לפני כמה ימים קראו כולם 'ה' הוא האלקים' ועתה אליהו לבדו, העם שב לסורו, עזב את הברית. המאורע הגדול, כביכול, נשכח ונעלם. יתרה מזאת נראה שהמקרא מציג תופעה זו עם הצגה של מות הנביא, כביכול. איזבל מבקשת את נפש אליהו, ואליהו עצמו מבקש למות, "וישאל את נפשו למות".

בתוך כל הירידה הזו מתגלה הקב"ה לאליהו בהר סיני ומוסר לו: "לא ברוח ה'... ולא ברעש ה'... ולא באש ה'", מה המסר של תופעה זו? הסביר המלבי"ם:

"הראה לו כי במחנה רוח ורעש ואש ה' בם, רק בקול דממה. בל יסערו סער בל ירעשו רעש ובל יבעירו אש כמו שעשה אליהו בקנאתו לה' צבקות שעצר את השמים ושחט את נביאי הבעל. כי ה' ישלח את נביאיו שיבואו אליהם בקול דממה וימשכו את העם בעבותות אהבה... ודרכים רכים".

לא באש ה' לא במאורעות גדולים ונשגבים אלא בעבודה יומיומית של הטפה לשמירת הברית. הופעת ה' בעולם אינה יכולה להסתמך רק על מעמדים חריגים אלא דרכה בקול דממה דקה.

בסיום דברי ה', הבאים בתגובה לדברי אליהו 'קנא קנאתי לה'', נאמר: "ואת יהוא בן נמשי המשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך". אליהו נצטווה להחליף את ההנהגה. כמשה בשעתו נצטווה אליהו למנות את הנביא שיבוא במקומו. ובסיום הפרק לאחר שהעביר את אדרתו לאלישע נאמר: "ויקם וילך אחרי אליהו וישרתהו". כיהושע משרת משה, גם אלישע נבחר בשל שירותו.

מסתבר שהעברת ההנהגה היא המשך ליסוד של "לא ברעש ה'". הסתמכות על מנהיג כריזמאטי כמוה כהשענות על מאורעות גדולים חד פעמיים, מה יקרה כשהמנהיג ימות, האם אז איש הישר בעיניו יעשה?! ההופעה היומיומית אומרת שאין צורך במנהיג גדול אלא, ש'שיפתח בדורו כשמואל בדורו'. העבודה הקבועה נמשכת ואיננה תלויה במנהיגים מיוחדים היוצאים מגדר הרגיל. ההמשכיות היא הקביעות התמידית בכל מצב.

המאורעות הגדולים חשובים מפעם לפעם כדי לשמור על מעוף החזון והזרמת "דם" חדש, מעין זריקת עידוד המחסנת את תודעת העם להיותו 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', ועל כן באה מצוות הקהל מדי שבע שנים. אבל אין די בכך, כפי שראינו במעמד הר סיני ובמעמד הר הכרמל, ולכן צריך לבוא טיפוח יומיומי של שמירת הברית, צריכה להופיע מנהיגות רוחנית קבועה המגשרת על פני הדורות ושומרת על יציבות בעבור תהיה עדת ישראל תמיד כצאן אשר יש להם רועה.

הערות:

1. עיין לדוגמא דברים ט, י; שם ח, יד;

2. כן הבין בראב"ע בפשט הפסוק "ויהי בישורון מלך"

3. בפיתוח רעיונות אלו עיין ב"שעורים לזכר אבא מארי ז"ל" להגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל עמ' רח-ריג, ובמאמרו של מנחם קסדן 'הקהל' ב-.Gesher" 1969 Y.U".

4. עיין בפ' משפטים (שמות כד, יב-יד) שיהושע מלווה את משה להר, רש"י שם שואל מה טיבו של יהושע כאן, ומתרץ שהיה תלמיד המלווה לרב

5. במדרש לקח טוב על אתר (תורה שלמה): "אמרו רז"ל גדול שימושה יותר מלימודה שהרי כל ישראל למדו ממשה ולא בחר הקב"ה אלא משרתו" וכן במדבר רבה יב, ט.

6. כבר עמדה פרופ' נחמה ליבוביץ על הבנה זו בפרשת העגל. ראה "עיונים חדשים בספר שמות" עמ' 400-399.