עיונים בפרשת "כי יקרא קן צפור"
מחבר: יהודה איזנברג
דברים כב
(א) רמב"ם, מורה נבוכים ג' מ"ח
וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, להישמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האב, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד. אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים: כי אהבת האם ורחמיה על הוולד אינו נמשך אחרי השכל, רק אחר פועל הכוח המדמה, הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם. והיה זה הדין מיוחד בשור ושה, מפני שהם - מותר לנו אכילתם מן הביתיות הנהוג לאוכלם, והם אשר תכיר מהם האם מן הוולד. וזה הטעם גם כן בשילוח הקן, כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראויים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה, לא תצטער בראותה לקיחת הבנים, ועל הרוב יהיה סיבה להניח הכל, כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה.
ואם אלו הצערים הנפשיים חסה התורה עליהם בבהמות ובעופות, כל שכן בבני אדם כולם. ולא תקשה עלי באומרם ז"ל: "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך?" כי הוא לפי אחת משתי הדעות אשר זיכרונם, רצוני לומר: דעת מי שחושב שאין טעם לתורה, אלא הרצון לבד. ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני.
הערת הסבר: הרמב"ם מתכוון בדבריו האחרונים למה שכתב במו"נ ג כו "יש מי שלא יבקש לזה (=למצוות) סיבה כלל, ויאמר שהתורות כולם נמשכות אחר הרצון [של ה'] בלבד, [בלי טעם הגיוני]. ויש מי שיאמר שכל מצווה ואזהרה מהם נמשכת אחר החכמה, והמכוון בה תכלית אחת, ושהמצוות כולם יש להם סיבה, ומפני התועלת צווה בהם. והיות לכולם עילה, אלא שאנחנו נסבול עילת קצתם, ולא נדע אופני החכמה בהם - הוא דעתנו כולנו, ההמון והסגולות".
כוונת הרמב"ם: יש החושבים שבמצווה יש רצון ה' ולא עוד, ולכן שומרים אותה, ויש המסבירים את ההגיון (=חכמה) שבכל מצווה. הרמב"ם מחזיק בדעה השניה. והרמב"ם שם ממשיך: "אלא שאני מצאתי דבר לחכמים בבראשית רבה, יראה ממנו בתחילת מחשבה שקצת המצוות אין להם עילה אלא המצווה בהם בלבד, ולא כיוון בהם תכלית אחר ולא תועלת נמצאת, והוא אמרם שם "וכי מה איכפת לו לקב"ה בין מי שהוא שוחט מן הצוואר למי שהוא שוחט מן העורף? הווה אומר: לא ניתנו המצוות אלא לצרוף בהן את הבריות, שנאמר "אמרת ה' צרופה". ועם היות המאמר הזה נפלא מאד... פרשתיו ... וזה: שכלל המצווה יש לה סיבה בהכרח, ומפני תועלת אחת ציווה בה. אבל חלקיה הם אשר נאמר בהם שהם למצווה לבד. והמשל בו: שהריגת בעלי חיים לצורך המזון ... מבוארת התועלת ... אמנם היותה בשחיטה, לא בנחירה, ובפיסת הושט ... במקום מיוחד - אלו וכיוצא בהם לצרוף בהן את הבריות ..."
(ב) מסכת ברכות דף ל"ג
משנה: האומר (בתפילתו) על קן הציפור יגיע רחמיך משתקים אותו.
גמרא: על קן צפור יגיע רחמיך, מה טעם? חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית (לומר על אלה חס ועל אלה לא. רש"י) וחד אמר מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינם אלא גזירות (רש"י: מידותיו - מצוותיו. והוא לא לרחמים עשה אלא להטיל על ישראל חוקי גזירותיו להודיע שהם עבדיו ושומרי מצוותיו וגזירות חוקותיו אף בדברים שיש לשטן ולעובדי כוכבים להשיב עליהם ולומר מה צורך במצווה זו).
שאלה 1
מהו טעם איסור אותו ואת בנו, ומהו טעם מצוות שילוח הקן לפי הרמב"ם?
שאלה 2
מה שואל הרמב"ם על עצמו מן המשנה בברכות, וכיצד הוא דוחה את השאלה?
שאלה 3
מהם שני ההסברים ביחס למעשי המצוות? כמי דעת הגמרא, וכמי הרמב"ם?
שאלה 4
מה שואל רמב"ם על עצמו מן המדרש בבראשית רבא, וכיצד הוא מיישב את המדרש?
שאלה 5
איך מיישב הרמב"ן את שתי השאלות שהרמב"ם שואל על עצמו?
שאלה 6
איך מסביר הרמב"ן את טעם שילוח הקן, מבלי להתעלם מדברי המשנה בברכות?
שאלה 7
במה המצוות הן "גזירות" לפי רמב"ן, ובמה לפי רמב"ם? (בלשון רמב"ם: חלקיה (של המצווה) למצווה בלבד ... לצרף בהן את הבריות).
(ג) מהר"ל מפראג, "תפארת ישראל" פרק ו' - ז' (קטעים)
מהר"ל מצטט את המשנה והגמרא בברכות (הובא לעיל) ואחר כך את דברי רמב"ם (הובא לעיל) ומביא את דברי הרמב"ם הדוחה את המשנה בברכות באשר היא דעה אחת משתי דעות. וכותב מהר"ל:
"ויש להפליא הפלא ופלא לומר על משנה שנויה בלי מחלוקת והאמוראים פירשוה ואין פוצה פה נגדה וגם היא שנויה בלשונה במסכת מגילה, ולומר על הכל שאינו הלכה! ומכל שכן בדבר הנוגע לאמונה!
ורמב"ן אמר הטעם שלא נתאכזר ... ודעתו שציווה השם יתברך לעם אשר בחר בו לקבוע בהם מידות טובות.
אם כי אין ראוי להשיג על הרב הגדול זכרו לברכה, מכל מקום תורה היא וללמוד אנו צריכים, כי גם בזה לא נחה דעתי ולא שקטה רוחי בקרבי, כי לא יתורץ לאומר שלא יטיל קנאה במעשי בראשית שציווה שלא נתאכזר עם זאת ולא עם זאת... וגם באותו ואת בנו ... למה אסר לנו בשור ושה והתיר לנו בחיה, וכן אם שחט שור בסוף היום מותר לשחוט בנו תחילת הלילה, ויש בזה יותר אכזריות מאחד שחרית ואחד במנחה שאסור; ואסר אם האם יושבת על אפרוחיה, והתיר במעופפת.
"אבל מה שכתב רמב"ן שמשתקים את האומר מידותיו של הקב"ה רחמים - לומר שלא חס הקב"ה על בעלי נפש הבהמיים למנוע מהם צורכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו שלא נתאכזר ... משמע מדבריו שדווקא במין בעלי החיים אין לומר כך, אבל בצדקה (לאדם) אפשר לומר שה' מרחם על עני וציווה לתת לו צדקה, וזה אינו, כי מידת הצדקה אינה דרך רחמנות, כי כל הדברים הם בגזירת הדין, ולא מצד הרחמים שהוא יתברך מרחם על העני, רק כי גזר שיהיה האדם מרחם וציווה בשביל כך לאדם שיפרנס אותו. כי לא הביט אל העני מצד דחקו כלל (שהרי לו ריחם עליו, היה מפרנסו!) ...
הרמב"ם כתב כי לכל מצווה יש טעם, אבל לדברים פרטיים שבמצווה אין טעם. ולזה אמר מה איכפת לו ... (דבריו צוטטו לעיל) כך הם דבריו ובוודאי דבריו אין להם טעם, כי על כל התורה אמר הכתוב "כי מי גוי גדול ..." כי היא חכמתכם הרי שכל התורה בכלל ובפרט - הכל בחכמה ... וכבר אמרנו שאין לפרש על מצוות התורה כמו שכתב הרמב"ן ז"ל לקבוע בנו מידות טובות, כי לא נוכל לפרש כך כי רוב מצוות לא נדע טעמן, ואם כן איזה דרך ישכון אור המצוות?
... אין התורה טבעית כלל, רק השם יתברך חקק וסידר לאדם מעשיו כפי מה שחייב השכל שכך ייקח האדם לטהרתו. והכל שכל אלקי, ולאדם הוא חוק וגזרה כשאינו עומד על הטעם שהוא שכל אלקי. וכל המצוות הם שכל אלקי, לא שכל האדם, לפיכך הנפש האלקית שבאדם, על ידי מצוות אלהיות כאשר הוא עושה אותם (את המצוות) ודבר בהם הוא דבוק בה' יתברך ... אף אם לא ידע טעם המצווה ..."
שאלה 8
אילו 2 טענות טוען מהר"ל נגד רמב"ם?
שאלה 9
אילו 3 טענות טוען מהר"ל נגד רמב"ן?
שאלה 10
איך מסביר מהר"ל את טעם המצוות?
(ד) רב סעדיה גאון, האמונות והדעות ה' ו'
...הזכויות אשר אי אפשר שלא יבוא עליהם גמול בעולם הזה, אפילו אם יכפור אדם (=יתחרט על המצווה שעשה) ... הן שלוש:
א. כיבוד אב ואם, כמו שאמר (שמות כ') "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלקך נותן לך".
ב. הרחמים על בעלי חיים, כמו שאמר (דברים כ"ב) "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען יטב לך והארכת ימים".
ג. שיהיה משאו ומתנו באמונה, כמו שאמר (דברים כ"ה) "אבן שלמה וצדק יהיה לך".
(ה) מסכת חולין, דף קמ"ב, ומסכת קדושין ל"ט
דבי רבי יעקב אומר: אין לך כל מצווה ומצווה שבתורה שמתן שכרה בצידה שאין תחיית המתים תלויה בה. בכיבוד אב ואם כתיב "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך", בשילוח הקן כתיב "למען ייטב לך והארכת ימים". הרי שאמר לו אביו: "עלה לבירה (=בית גבוה) והבא לי גוזלות!" ועלה ושלח את האם ולקח את הבנים, ובחזירתו נפל ומת. היכן אריכות ימיו של זה, והיכן טובתו של זה? אלא: "למען יאריכון ימיך" - בעולם שכולו ארוך; "ולמען ייטב לך" - בעולם שכולו טוב. ודילמא לא הווי הכי (=ואולי לא היה כך שמת אדם לאחר קיימו המצווה?) - רבי יעקב מעשה חזא... והאמר רבי אליעזר שלוחי מצווה אינן ניזוקים לא בהליכתן ולא בחזרתן? (=ואיך יתכן שהילד נפל ומת?) - סולם רעוע הווה, ומקום שקבוע הזק, שאני (=שם יתכן שימות). דכתיב (=שכתוב) "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני".
שאלה 11
כמי פירש רב סעדיה גאון את טעם מצוות שלוח הקן?
שאלה 12
איך מפרשת הגמרא את השכר המובטח בפסוק ואיך מפרש אותו רב סעדיה גאון?
שאלה 13
מהי הסיבה שהילד נפל ומת למרות שקיים את המצווה?
שאלה 14
לאיזה צורך מביאה הגמרא את התנצלותו של שמואל הנביא בפחדו ללכת למשוח את דוד?