מקדש חוניו

מחבר: אפרים צורף

מחניים, גיליון ק"ה, 1966

תקציר: המאמר דן בלגיטימיות של מקדש חוניו במצרים, ובכשרותו. כמו כן הוא דן בהשפעתו על הפוליטיקה באזור.

מילות מפתח: מקדש, היסטוריה יהודית, ע"ז, איסור במות, בית המקדש-חורבן.

 גלגל ההיסטוריה חוזר על עצמו: כבר שני השבטים וחצי הקימו במה בעבר-הירדן. אמנם החריד המעשה את כוהני ישראל שעם יהושע ונערכו "לצבא" עליהם, אלא כוונתם טהורה היתה, לרכז תלושי-יהודים מן המרכז הרוחני ומנהיגותו, בל יטשו מסורתם של אבות ויהו מחוברים לטבור - ויהי גם להם חלק בה' - משהשמיעו כוונה טובה זו, הניחו דעתם של מערערים. 

ובימי ירמיה קיטרו יהודי מצרים "לאלוהים אחרים" (מ"ד), ובראשית שיבת ציון ולפניה (במאה השישית לפני הספירה), הקימו ראשי העדה היהודית ביב (אלפנטינה) באי שבנילוס, מקדש כדי לרכז בעצרת, בתפלה וקרבן את מנותקי ירושלים התועים מחמת ריחוקם; אחריו הוקם מקדש חוניו. 

בדרכם של יהודי הגולה הנ"ל הלך גם נכדו של שמעון הצדיק, שציין באיגרתו לתלמי ולקליאופטרה על הפיזור של יהודי מצרים ועל ריבוי אליליהם ומקדשיהם. כאן טמן רמז מדיני לתועלת שאיפותיו הפוליטיות של תלמי ולשאיפותיו ולחלומותיו שלו. 

בריחתו

חוניו הרביעי, הוא בנו של חוניו השלישי הכהן הגדול, בנו של שמעון הצדיק, משלושת הכוהנים לבית צדוק (דהי"א, ו, ל"ה); חוניו השלישי הודח מן הכהונה הגדולה ע"י אנטיוכוס אפיפנס. אלא שלא שפר חלקו גם של בנו, חוניו הרביעי, שעברה עליו כוס הפורענות: פעם שדד ממנו אלקימס את הכהונה, ומשהתגבר על כך וחזר למקומו במקדש, נהגו עמו הכוהנים החשמונאיים בערמה ובאכזריות והרחיקוהו מן המקדש לחלוטין. והוא בחור נמרץ ומוכשר ובעל שאיפות וחלומות דתיים ומדיניים. רש"י מעיד עליו שחכם היה מאחיו הכוהנים (מנחות ק"ט, ב). 

מושפל, מדוכא, מתמרמר ומבלי מצוא מקום אחיזה לשלטון או לכהונה, ברח למצרים (כדוגמת בן-ישי לגת, וירבעם בן-נבט) בלווית צעירים מבני משפחתו ומתנדבים-אוהדים רבים. שכן לא מעטים היו אז בארץ ישראל שנטו אחר תלמי ומדיניותו. אין לתמוה, אפוא, שתלמי הקביל לחוניו הרביעי בסבר פנים יפות והעלהו מיד לגדולה, ברקמו בלבו מזימותיו, שצעיר נמרץ ומיוחד זה, ישמש לו מכשיר מדיני נוגח ומסייע כנגד אנטיוכוס, גם כנגד בית-חשמונאי. אכן התיר תלמי לחוניו להקים מקדש מפואר לאלוהי ישראל. (כ- 230 לפני חורבן בית שני). חוניו העמיד כוהנים ולויים ממשפחתו ומ-"יהודים כערכו", מאלה שבאו עמו ועמדו לו בכהונה ובודאי גם בשאיפותיו ופעולותיו להקים שלטון יהודי במצרים ואולי גם בארץ ישראל, בבאות. תלמי העמיד לרשותו קרקעות פוריים הרבה, שהיה בהכנסותיהם כדי לספק קרבנות יום-יום למקדש, לכסות כל הוצאותיו ולפרנס הכוהנים והלויים וכל חסידיו שירדו עמו מצרימה. המקדש הוקם בבית שמש היא און, הוא ליאונטופוליס במצרים התחתונה, בריחוק 35 ק"מ לממפיס. 

בבנית מקדש על אדמת נכר לא ראה חוניו לא משום הסגת גבול להר הבית בירושלים ולא משום בניית במות-חוץ. אדרבא, לאחר שביהמ"ק בא"י חולל בידי אנטיוכוס ומנלאוס והשיקוץ המשומם הועמד בהיכל ובטל בו התמיד, סבור הוא שהבית שהוא יקים תהא נודעת לו קדושה יתירה מזו שבירושלים. זאת ועוד: הרי הכוהנים מבית חשמונאי שמכהנים שם במקומו, אינם אלא גוזלי כהונה ועבודתם בקודש אינה כשרה כלל, דינם כדין חללים; כן ראה היתר בבנית מקדשו שכבר הקדימוהו בכך יהודי יב במאה הששית לפנה"ס (כפי שהוזכר בפתיחת מאמרנו). ודאי פירש חוניו את נבואתו של ישעיה לזכותו: שלעתיד לבוא ידברו חמש ערים במצרים שפת כנען ("שפת ישראל היושבים בארץ כנען ונשבעים בשם ה' צבאות - רש"י מנחות ק"ט, ב); "עיר ההרס ייאמר לאחת" - ומזבח ה' יוקם במצרים. (יט, יח-יו). עיר ההרס - עיר החרס - עיר השמש, היא בית שמש. ("עיר ההרס לישנא דשמשא היא": "האומר לחרס ולא יזרח, איוב ט, שם בגמרא). 

פרשת חוניו בבריחתו

בגמרא לעיל, מסופרת פרשת בריחתו של חוניו הרביעי. ונביאה כאן בקיצורה:" בשעת פטירתו של שמעון הצדיק אמר: חוניו בני ישמש תחתי. נתקנא בו שמעי (שמעון) אחיו שהיה גדול ממנו בשנתיים ומחצה. אמר לו: בוא ואלמדך סדר עבודה (במקדש) הלבישו באונקלי (מלבוש של עור) וחגרו בצלצול (אזור) והעמידו אצל מזבח. אמר להם לאחיו (הכוהנים סתם, בלעג): ראו מה נדר זה (חוניו) וקיים לאהובתו (לאשתו): "אותו היום שאשתמש בכהונה אלבש באונקלי שלך ואחגור בצלצול שלך". ביקשו הכוהנים ("אחיו") להרגו. רץ מפניהם ורצו אחיו והלך לאלכסנדריא וכו'. ובנה שם מזבח וכו'". יש ליישב את הסתירה, כביכול, בין ספרי החשמונאים ויוספוס ובין הברייתא הזאת; באמת חוניו השלישי הוא בנו של שמעון הצדיק (לפי יוסיפוס וספרי החשמונאים) ולפי שכל הכהנים קרויים "אחים" (יומא ל"ה, ב; סוכה נ"ב, ב), אין דברי שמעון הצדיק נסובים על אחיו של חוניו, אלא על כוהן אחד רשע, שמעון שמו, שנתקנא בחוניו השלישי, והוא שמכונה "שונא לכוהן גדול" (חשמונאים מ"ב; ג, ד). כתולדה משנאתו של אותו שמעי-שמעון נתרגשו ובאו פורענות על המקדש בירושלים שנדרדר עד לכהונתו המחוללת של מנלאוס. חוניו הרביעי, משנתמלאו לו עשרים שנה והגיע פרקו שיחנכוהו בעבודת המקדש, זמם אותו שמעון להציגו בערמה לפני משמרות הכוהנים ה"אחים" ולעשותו ללעג ולקלס. באותה שעה גופא הסית את הכוהנים מבית חשמונאי שימיתו את חוניו הרביעי. לכן ברח ורדפוהו עד לאלכסנדריא. ובגמרא הנ"ל הובלעו שני המאורעות כאחד. והכל אתי שפיר ואין כל סתירה.   

הספינקס הגדול בגיזה  

מיבנה המקדש

באיגרתו לתלמי פילומטור ולמלכה קליאופטרה הציג עצמו חוניו כפטריוט ששירת עניניהם בחילות סוריה ופיניקיה והוא מבקש את המצודה שבליאונטופוליס הקרוייה "פיבסת-הפרועה" (במצרית עתיקה Pu Bste היא Bubustis אליל הירח שעבדוהו המצרים בדמות חתול לבן.) מקום שמשופע היא  באילנות ושבתכניתו לטהר את המקדש הקדום שעומד שם ולבנותו כמקדש לאל עליון" "כתבניתו של ביהמ"ק בירושלים". אלא כפי שנראה להלן, נזהר חוניו מלעשות כך והיה נאמן לדעת חכמים, שיש לשנות ממתכונת ביהמ"ק שבירושלים. אלא חוניו רמז בכך לתלמי על משיכת יהודים רבים למרכזו.

ובאיגרת תשובתם כותבים אליו תלמי וקלאופטרה:

"אנו תמהים אם יהיה לרצון אלוהים מקדש העתיד להבנות במקום משוקץ ומלא בעלי חיים קדושים (למצרים). אלא מאחר שאתה אומר: כי ישעיהו הנביא הגיד זאת לפני זמן רב, הננו נותנים לך רשות וכו'".

ואמנם קיבל חוניו את המקום שהשתרע על פני 80 150 מטר, היינו, שטח של מאה ריס (ריס, כ- ועשרים דונם) ובנה שם מבצר והיכל שונה בהחלט במבנו הארכיטקטוני מן המקדש בירושלים, לפי שבנין חוניו היה בתבנית מגדל בנוי מאבנים גדולות, שהתנשא לגובה של שישים אמה (שלושים מטר), אבל דיקדק בעשיית המזבח ובשאר כלי הקודש שיהו דומים לאלה במקדש ירושלים, פרט למנורה, שנזהר בה - לא לעשותה בעלת שבעה קנים ואף בלא רגל עשאה ותלאה בשרשרת זהב בתקרה. (במקדש ירושלים עמדה המנורה על הרצפה); כן הקיף את חצר מקדשו בחומת לבנים ודלתות שעריה עשה אבן, בעוד שבמקדש בירושלים של עץ היו. 

מן האמור לעיל אנו למדים, שחוניו נאמן היה לתורת ה' ולפירושי חז"ל ולא שינה ממטבע שטבעו.

כמובא בגמרא:

"לא יעשה אדם וכו' אבל הוא עושה של חמשה ושל ששה ושל שמונה, (קנים) ושל שבעה לא יעשה" (ע"ז מ"ג, א).

כן שינה בכוונה מבחינה ארכיטקטונית, כאמור, כדי לא לעבור על דברי חז"ל:

"לא יעשה אדם בית תבנית היכל אכסדרה, תבנית אולם חצר תבנית עזרא" (שם).

ורש"י מסביר:

"בית תבנית היכל בארכו וברחבו ורומו שיעור מידת פתחיו, אבל אם נשתנה במקצת - מותר.

אעפי"כ רשאים אנו להניח שהיו יהודים רבים במצרים שמטעם זה ומחמת נימוקים דתיים אחרים, סירבו להביא תרומה וקרבן וכד', או להכנס למקדש חוניו, להתפלל בו, והחרימוהו לגמרי כגון: יהודי אלכסנדריה שהביאו חלות למקדש בירושלים (חלה ד י). ומעידים על כך הדיונים במשנת מנחות ביחס לנזירות ולנדרים של קרבנות (ראה להלן), הדין עם א' צ'ריקובר האומר במוחלט ובתוקף:

"מעולם לא הכירה יהדות מצרים רשמית בבימ"ק זה וכל זמן שבית המקדש בירושלים קיים, פני יהדות זו מכוונת להר הבית".

אלא שכל זאת אינה ממעטת את דמותו ואת חשיבותו של חוניו הרביעי בשליחותו שמילא הוא וצאצאיו כשרי-צבא בחיים המדיניים במצרים וביותר לאחר מותו של פילומטור, משרבו המרידות הפנימיות באלכסנדריא. לדברי אפיון בא פעם אחת חוניו ובראש צבאו לשם לדכא המרד. 

נעילת המקדש וביטולו

משנודע לאספסיינוס ולטיטוס, אחר כיבוש מצדה, שסוקרים רבים נמלטו לאלכסנדריא (לפניהם נמלטו לשם גם עשירי הארץ) ואף שם הטילו תסיסה ועוררו מהומות לקראת מרד ברומי, שלחו לתפסם ולהוציאם להורג, מפקדי הלגיונות הללו, חששו, שהמורדים, לאחר חורבן המקדש ואבדן העצמאות המדינית, ימצאו מרכז רוחני ומדיני בבית מקדש חוניו ומכאן תצא השראה ללאומיות מחודשת ליהדות עולה. 

על אף התנגדותם של "הזקנים" (ראשי העדה) הגבירו בתחילה הפליטים הקנאים מירושלים את פעילותם באלכסנדריא, אך לבסוף הסגירום ראשי יהדות מצרים לידי הרומיים, אלא שנזדעזעו והשתוממו למראה גבורת אחיהם המעונים שגילו במותם, בעלותם לגרדום. אז פקדו מצביאי הלגיונות על לופוס הנציב באלכסנדריא, שינעל את מקדש חוניו בליאונטופוליס ויבטלוהו לחלוטין כמקדש יהודי, מחשש שמא יתכנסו שוב לשם בהמונים ויתארגנו למרידה ואף ימשכו אליהם כוחות מן החוץ. בתחילה שדד לופוס חלק מכלי המקדש ונעל דלתותיו. לאחר מותו בא פולינוס במקומו והוציא את שאר כלי הקודש ולא הניח שם דבר ואיים על כל מי שיעיז לעבוד שם עבודה לאלוהי ישראל, בקיצור, הוא הפקיע את המקדש מכל קדושה יהודית. "כי לא הניח זכר לעבודת אלוקים במקום זה". 

מקדש חוניו היה קיים במצרים 234 שנה ורישומו ניכר ביהדות זמן רב לאחר ביטולו, בקרב חכמי המשנה והגמרא. 

יחסם של רז"ל למקדש חוניו

חכמי המשנה חלקו בדיעות והתיחסו לבית חוניו כאל מקום שעמד בתחרות עם הר בית בירושלים. וכך גרסו:

"אם נדר אדם ואמר: "ואם הקריבה בבית חוניו - יקריבנה במקדש (בירושלים), ואם הקריבה בבית חוניו - יצא" - - הכוהנים ששימשו בבית חוניו, לא ישמשו בירושלים (במקדשו) ואין צריך לאמר לדבר אחר (שאם שימשו לעבודה זרה, חללים גמורים הם), שנאמר, "אך לא יעלו כהני הבמות על מזבח ה' בירושלים וכו' "(מלכ"ב כ"ג, ט, י; משנה מנחות י"ג, י).

הדגשת חז"ל את התיבה "בית" ולא מקדש מעיד על זלזולם כלפיו. אף על פי כן לא הכול פסלוהו לחלוטין ואין צריך לאמר שלא השווהו לבית עכו"ם. רבי יהודה דוחה בתוקף את דברי ר' מאיר (תלמידו של ר' עקיבא הקנאי לירושלים), המשווה את מקדש חוניו לבית עבודה זרה. אלא ר' יהודה עומד על דעתו: שחוניו ברח לאלכסנדריא ובנה שם (במצרים) מזבח והעלה אליו קרבנות לשם שמים. אף ר' יהודה מסתמך על ישעיה י"ט (מנחות ק"ט). רבותינו האחרים בגמרא (מגילה י, א)

ורש"י הולכים בעקבות ר' יהודה.

אמר ר' יצחק: "שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה, קסבר, בית חוניו לאו ע"ז היא".

ורש"י מעיר שם:

"משחרבה שילה הותרו הבמות וחוניו בנה במצרים לשם שמים".

ובעלי תוספות שם שואלים:

"היאך מקריבים שם בטומאה? הלא גזרו טומאה על ארץ העמים?

והם מתרצים:

"שמא לגבי הא לא גזרו ... כיוון שמן התורה יכול להקריב".

אף הרמב"ם מעלה את ענין היתר הקרבנות והנזירות בבית חוניו (מעשה הקרבנות י"ד, ז).

יתר על כן, היה מעשה בימי פולמוס הורקנוס וחיל ערב כנגד אריסטובולוס, כשחל חג הפסח בעיצומה של מלחמה, ירדו חשובי ישראל למצרים כדי להקריב קרבן הפסח על מזבח מקדש חוניו (קדמ' ו, ד, י"ד). 

מכאן אנו למדים שחוניו הרביעי לא בנה המקדש בבית שמש מתוך שאפתנות לאינטרסים האישיים שלו גרידא, אלא בעיקר מתוך כוונות טהורות ועין חדה מרחיקה ראות, מתוך אוריינטציה היסטורית כלל-ישראלית, כפי שהמאורעות בארץ ישראל העידו לאחר מכן. 

אנחנו, שיודעים השתלשלות ההיסטורית דאז, חייבים ללמד זכות על חוניו, סיעתו ומקדשו, ונלך בעקבותיו של רבי יהודה: לא זו בלבד שריכז יהודים רבים רחוקים ומתרחקים מן היהדות (כפי שטען באגרתו לתלמי ולקליאופטרה), אלא בכוח מפעלו היה מסייע שיתחזקו באמונה ובתורה ולא ייטמאו במצרים ולא ייטמעו בהם, ואף סייע לפתח התישבות חקלאית-צבאית יהודית גדולה סביב המקדש והעלה אותה לרמה בת-חשיבות כלל-ישראלית בטחונית-גבוהה, עד שיוסף קורא לה בשם: "ארץ חוניו". 

מכאן יובהר לנו כיצד יכלו יהודי בית שמש למלא תפקיד כה גדול ומכריע בימי אלכסנדר ינאי הנועז והכובש, לטובת אחיהם בארץ ישראל וממילא לטובת הלאום היהודי כולו: שנלחמה קליאופטרה בבנה תלמי לתרוס וזממה לספח את ממלכת יהודה למצרים, קמו שני שרי צבאה: חנניה וחלקיה בניו, או נכדיו, של חוניו הרביעי והתערבו לטובת אחיהם בארץ ישראל והפרו את זממת מלכתם; דבריו התקיפים והנבונים של חנניה מעידים על כוחו המכריע בצבא מצרים; כשיועץ שונא ישראל מיועצי קליאופטרה אמר לה: "שתכבוש את ארץ יהודה כולה לבל תתן שנכסים כה רבים יפלו בידי איש יהודי אחד (ינאי), יעץ לה חנניה ואמר: ,עוון תעשי אם תגזלי מאיש בעל ברית את רכושו ובפרט שהוא קרובנו (יהודי) והוסיף (באיום מפורש!): "רצוני שתתני דעתך על כך, אם לא יהפוך העוול הזה אותנו כולנו לאויבים לך". אכן נתייראה קליאופטרה ונשמעה לו ומיד כרתה ברית עם ינאי בבית שאן (סקיתופוליס). "הפעם הצילה היהדות של חוץ לארץ את מלכות בית חשמונאי ואת חירות עם יהודה" (קלאוזנר). מרכז יהודי גדול כזה "בארץ חוניו" סייע לישראל גם במלחמה אחרת, בשנת 56 לפנה"ס, כששמרו חילות יהודיים על מעברות פלוסי שבדלתת הנילוס, שמפקדיהם היו שוב צאצאי חוניו לרביעי. בימים ההם פנה גאבינוס (הפרוקונסול הרומי בסוריה )55-57) למצרים, כדי להחזיר לתלמי אוליטוס המודח את המלוכה. באותה שעה עמד לימינו הורקנוס השני (לפי דרישת אנטיפטר) שכבודו ושמו היו נעלים ונערצים על כל היהודים בעולם, וצייד אותו בנשק, בצידה ובכסף. והורקנוס השפיע על יהודי מצרים, שצבאם לא יחסמו את דרכו של גאבינוס במעברות פלוסיון. 

ולימים שוב היו יהודי ארץ חוניו ללשון המאזניים הפוליטית. בשנת 48-49, עם תבוסתו ומותו של פומפיוס, כשאנטיפטר עבר לצידו של יוליוס קיסר, ומשנלחם יוליוס במצרים עמדו לימינו חילות בית חוניו וסילקו את המכשול שבדלתה, במקום הנקרא "מחנה היהודים". יתר על כן, הורקנוס השני הכוהן הגדול בכבודו ובעצמו השתתף במסע המלחמה הזה. אף אסטראבון מאשר זאת. ומשהוצגה אגרתו של הורקנוס לפני יהודי ארץ חוניו, עשתה רושם עז ולא גילו שום התנגדות לחילו של הקיסר בהלחמו בדלתה. וכך מתאר יוספוס את הקרב ההוא: המפקד הרומי מיתרדת החזיק באגף הימני ואנטיפטרוס - באגף השמאלי. ואמנם הראשון היה בסכנת מוות, אילו לא אנטיפטרוס שהצילו ושאף נפצע שם. עם הנצחון כתב מיתרדת לקיסר, שאנטיפטורוס, הוא שגרם לנצחונם ולהצלתם של הרומים. 

בסיכומם של דברים: רב היה חלקם של יהודי מצרים ובית חוניו וצאצאיו בזירה היהודית והבין לאומית. עם זאת לא התנכרו כלל וכלל כל יהודי האזור הנרחב של בית שמש לחובות הלאומיות והדתיות והכירו בסמכות הבכורה של הכוהן הגדול החשמונאי בירושלים. לפיכך לא נמנעו מלשלוח מחצית השקל לרגלים. ופילון מעיד: "כמעט בכל עיר יש קופה בשביל כסף הקדשים שהנדבות ניתנות לתוכה ולעתים מזומנות נמסר משלוח הכסף לאנשים מצוינים בייחוס המשפחה שלהם". ואפילו חוניו הרביעי גופו לא נטר בלבו לבית חשמונאי כל נקם (פרט לאותו כוהן וחבריו שגרשוהו ואיימו עליו), (בניגוד ליוספוס). אין ספק שאותו יישוב יהודי ומקדשו העשירים הזדהו וסייעו בסתר למורדים כנגד רומי בירושלים וביותר משגבר פולמוס טיטוס ונשתבשו דרכי עולי הרגל וסכנת חורבן תלויה היתה על ראשי היהדות בארץ ישראל. 

אספסיינוס וטיטוס, שחיקי עצמות, ודאי ידעו מה ערכם של קשרים אלה ומהי חשיבות קיומן של מבצר-מקדש זה שמקרין למרחוק בכל שעה אפלה ליהדות.