אמונה ומדע בפרשנות המקרא - תגובה

מחבר: יעקב זידמן

דעות, גיליון יג, 1960

מילות מפתח: ביקורת המקרא, מחקר המקרא, תורה מן השמים

 מאמרו של הרב ברויאר הוא אחד המאמרים המעוררים בעיות ומנסים גם לתת תשובות. אבל מאמר זה מגלה לעיני הקורא עולם רחוק והשקפות שקשה להשלים אתן. תשובותיו דחוקות ורחוקות הן מלהדריך אדם דתי במציאות של ימינו, ובמיוחד נער דתי.

מוזר שמאמר כזה הודפס בבטאון של אקדמאים, כי בעיקרו הוא כולו אומר שלילת המדע ושלילה של מושגים והשקפות המבוססים עליו.

בשביל יהודי דתי המאמין באחדות הבריאה, באלוקים טוב ומיטיב, שהראה לאדם את דרכו ע"י תורה ומצוות, קשה להשלים עם השנוי במחשבה ובתפיסת העולם המתבטאת במאמרו. ישנן סכנות מרובות בהלך מחשבה זאת, אם נרצה להסיק ממנו מסקנות מעשיות בחינוך.

1.

אין שום ספק שכל יהודי דתי יראה פעם בחייו שישנם קשיים מסוימים או סתירות בין התפיסה של התורה ובין מסקנות המדע. בכל זאת ספק רב, אם סתירות או קשיים אלה יערערו את אמונתו, כי במדה שיש כאן מדע אמיתי, במדעי הטבע, ימצא, במיוחד בזמננו, שאין כל סתירה עקרונית ביניהם לבין האמונה. כל אחד נמצא בשטח אחר ומן הנמנע למצא התנגשות רצינית ביניהם. בזמננו במיוחד, נעשה המדע האמיתי צנוע יותר, והמתמטיקה והפיזיקה המודרנית, במדה שהן מרקיעות שחקים, בה במדה הן באות לידי הכרה שתחומן מגבל ושיש גבול להכרת האדם. המדע הוא האמת של היום, אבל לא של מחר. האמת של המדע משתנית כל יום מה שבטוח היום כנכון, נראה למחרת כמיושן, וכל התיאוריות על מושגי היסוד במדע יוכיחו זאת. אין איש מדע רציני, שיאמר שמסקנות המדע - והכונה למדעים המדויקים - הן אבסולוטיות. כולם יחסיות הן. במיוחד מדגישים זאת אנשי המדע הגדולים ודוקא על המדע המפתח שבימינו נאמר זאת.

רק המשכילים למחצה ולרביע בטוחים במסקנות המדע, אבל אנשי המדע בעצמם מדגישים את היחסיות של ידיעותיהם.

ועוד, בשטחים שונים מתקרבים מדעי הטבע ביסודות עקרוניים למושגים דתיים, למשל בשאלת בריאת העולם. כיום אין שאלת חדוש העולם או קדמותו, שכה הכבידה מאז ומעולם על חוגי הדעות שלנו, מטרידה אותנו דעת המדע כדעת האמונה.

לעומת המדע שיסודותיו בלתי יציבים ויחסיים יסודותיה של האמונה ומצוותיה אבסולוטיים, הם נתנו לכל הדורות ואינם נתנים לשנוי, כי מקורם אלוקי הנצח.

רק אמונה עיוורת במדע - דבר שהוא סתירה בעצם המושג מדע, שאין בו אמונה, רק הנחות מסוימות ארעיות - רק אמונה כזאת יכולה להוליד יאוש באמונת הנצח.

אמנם יתכן, שידמה לחוקר, לקורא, שישנה סתירה בין המדע ובין האמונה בשטח מסוים. אבל ברור, כיצד יגיב המאמין בדברי האלוקים למה העדיפות ותשובתו של מי אמיתית.

וגם אם לא ימצא תשובה, ישאל את עצמו, האם במדע עצמו נפתרו כבר כל השאלות וכל הסתירות? האם אין גם בשטחים שונים במדע שאלות קשות שלא נפתרו?

אם נשווה את מעמד המדע בימינו למעמדו בימי הרמב"ם נדע באיזו מדה קלה האמונה לאדם בימינו מבחינות רבות. ואם במדעים המדויקים - במתמטיקה ובפיסיקה - הבסיס של הכפירה נשמט, מה הבטחון ב"מדע" של בקרת המקרא?

במדה שהמדע הוא פחות מדויק, במידה שהוא פרי השערות ובלתי מבוסס, בה במדה הוא ארוגנטי ומתרברב. הכונה למדעי הרוח, להיסטוריה ובמיוחד למה שנקרא "מדע המקרא". במיוחד מדע זה טען טענות שהתנגדו תמיד לכל בסוס מדעי רציני ולדרכי מחקר מקובלים במדעים אחרים. ואם בעולם של התיאולוגים האבנגיליונים נתקבלו - מטעמים שאין להם ולמדע ולא כלום - לא נתקבלו אף פעם על דעת יהודים דתיים. גם אם עסקו במדע זה ואם ראו צורך לענות על שאלות שהוא עורר, לא נתערערה אמונתם בגללו, ואם התערערה, - היו סבות אחרות לכך.

מי עוד מאמין (גם בין הגויים) שחלקי התורה נכתבו בימי עזרא? זאת הפיצו חוקרים גרמניים בשנות ה- 90 של המאה הקודמת ובראשית המאה הזאת. בימינו טוענים מבקרי המקרא טענות אחרות. הם מקדימים את הכתיבה במאות שנים, מי במעט ומי בהרבה. ואין שני "חוקרים", שדעותיהם זהות. מה נשאר כאן "מדע"? ומה יטרידו הם את האדם הדתי. כי השאלות כולן נשאלו כבר ע"י חז"ל. והתשובות - לא מפיהן אנו חיים.

קשה להבין את ההבטלות הבולטת כ"כ במאמרו של הרב ברויאר בפני ביקורת המקרא, כי דוקא בימינו התמוטטו רוב היסודות של "מדע" זה. פרשת שמות אלוקים בפרק א-ב בספר בראשית, היסוד האיתן של שטת גרף ולהויזן - אינה כבר השלטת בהכרת השכבות השונות בתורה. חוקרים שונים בלתי דתיים, יהודים ושאינם יהודים, מסכימים שהבחנת המקורות עפ"י שמות אלוקים אינה נכונה. נתנו הסברים הדומים להסברי חז"ל או הסברים אחרים. הופיעו מחקרים בשפות שונות נגד הדעות שעוד לפני זמן רב נחשבו כבלתי מעורערות.

אין דעה אחת שמקובלת ומוסמכת בין מבקרי המקרא. ואם יש דעה כזו ממנה לא צפוייה כל סכנה לאדם דתי אם הוא באמת מאמין ואמונתו אינה פגומה ממקום אחר.

אבל, גם אם אין בכוחו של המדע לפגע באמונתו של אדם דתי, בכל זאת אין להסיק מסקנות שחכמת הטבע פסולה, חילונית, ריקה וכו'. אין אמונת ישראל גורסת שניות במחשבה, יש במדע, במחשבת האדם משום אורו של הקב"ה. הוא נתן לאדם את המחשבה ואת השכל להשתמש בו. החקירה היא לגיטימית ולפי הרמב"ם מצות עשה. גם פרשנות המקרא אינה צריכה להיות חילונית ופסולה, אבל אין פרשנות מדעית יכולה להוכיח את התגלות ה' על הר סיני, כי אין זה מתפקידה ואין ביכלתה להוכיח מטוב ועד רע בדבר זה. ההתקפה על המדע, על המחשבה, על פרשנות המקרא ועל כל דבר שקשור לשכלו של האדם אינה מוכיחה אמונה אמתית ומקורית באמונה היהודית.

כל מה שברא הקב"ה טוב הוא וגם הדעת להכיר ולהבדיל. לא נסתתר בערפל של סוד ושל מיסטיקה ומי שיוצא כהרב ברויאר לרשות הרבים אינו יכול להסתתר מאחורי טענות של סוד ונסתר.

אם הרב ברויאר רואה בפרשנות ברוח הנגלה צמצום באמונת ישראל, אפשר לשאלו למי מותר לגלות את הנסתר ואת הסוד בתורה בימינו? האם כל אדם רשאי לעשות זאת? לפרשנות לפי פשוטו של המקרא ישנם מורי דרך מקובלים ומוסמכים, שכלנו והפרושים של גדולי ישראל. בנוגע לפרוש לפי תורת הסוד מזכיר אני את דברי הרמב"ן בפתיחתו לספר בראשית. הוא אוסר פרוש כזה באסור חמור ורק מקובל, איש מפי איש, רשאי לדרוש בנסתרות.

אנו מצוים ברשות הרבים, לעיני כל ישראל. עצה זאת שנעסוק בסוד ובנסתרות לא נוכל לקבל ועם כל גדולתם של האחרונים, אין להשוות גדולי תורה שחיו במאתים השנים האחרונות - ויהיו מי שיהיו - להרמב"ם. מבין אני את ההערצה לאלה שקרובים לנו בזמן, אבל לא נאבד את חוש הפרופורציה ותוכיח ההלכה. יש בה קנה מדה נכון. אלה נקראים ראשונים ואלה אחרונים. וההלכה ידועה.

הרב ברויאר כותב שרק קטני אמונה דורשים סבירות של תכן וסגנון, אבל הוא רואה דוקא בסגנון רוב השכבות ובחסר סבירות סימן שלשכל האנושי ניתנו גבולות לחקר הנעלם.

אין אני יכול לקבל הנחה כזאת. הקב"ה יכול כמובן לדבר אלינו בסגנון של כל התקופות, אבל אין להבין משום מה דבר - לפי הרב ברויאר -בסגנונות שאינם מאחרים מימי עזרא, למה לא דבר אלינו בסגנון המשנה והגמרא, בסגנון של הפיטנים ושל סופרים מודרניים. - אין להבין ג"כ משום מה הוא מביא מבוכה ללבנו בזה. - אין לענות תמיד שהטעמים נסתרים ונעלמים וסוד גדול כאן. כי התורה נתנה לכל ישראל, היא נתנה גם לפשוטי העם, ואין להניח שהקב"ה שם בכונה מכשולים לפנינו כדי להטעותנו.

אבל האמת היא שאיש לא הוכיח הוכחה נאמנה שיש כאן סגנון של תקופה מאוחרת. ודאי שישנם סגנונות שונים בתורה, אבל בהתאם לענין. אין סגנון של חוק יבש דומה לסגנון של שירה. זאת אפשר להוכיח מסגנון של כל כתוב בכל הזמנים ואין סגנון של ספור דומה לסגנון של נאום. הסגנון משתנה גם בהתאם לאנשים שאליהם מכונים הדברים, כי גם אם התורה היא תעודה אלוקית, היא מדברת אל בני אדם, דברה התורה כלשון בני אדם. ודאי שישנם קשיים וישנן כונות בסגנון השונה בפרשות שלמות או בקטעי פרשיות, אבל מלבד קנה המדה של המדע ישנו גם קנה מדה אחר: האמונה. אנו עוסקים באדם המאמין הסגנונות השונים לא יביאו במבוכה אדם מאמין.

רצ"ד הופמן לא התכון בספריו להחזיר את האמונה במעמד הר סיני ובהתגלות ה'. הוא ביקש להוכיח רק את אחדות התורה בזמן מתן תורה. אין זה מתפקיד חיבור מדעי דתי להוכיח ארועים טרנסצנדנטיים. מי שמיחס כונות כאלה לפרשן דתי עושה עוול, וקל אח"כ לבוא בטענות אליו.

עבודתו של רצ"ד הופמן היתה אמצעי עזר, מבחינת "דע מה שתשיב". היא לא בקשה לטשטש את ההבדל בגישה אל התורה בין מאמין ובין בלתי מאמין.

רצ"ד הופמן ז"ל עשה מעשה פדגוגי רב. הוא הציל הרבה מאוד שפסחו על שתי הסעיפים, וכדאי מאוד ללמד ממנו שאין לנער להצטייד באמונה טהורה בלבד, אלא יש לתת לו צידה מדעית לדרך. - אין בשום פנים להתיר לכל אדם, שאין לו הכשרה מחשבתית מדעית לעסק בבקרת המקרא, רק משום שהוא מאמין. הדרך הזאת מסכנת מאד ולא כדאי לכתב שבקרת המקרא טובה וישרה, ולא רק רשעים יכשלו בה.

רצ"ד הופמן ז"ל עשה לדורו שירות רב, לא נזק גרם, כדברי הרב ברויאר, אלא ברכה מרובה הביא.

בסיכום: דברי הרב ברויאר שטענות ביקורת המקרא ובמיוחד של ולהויזן, שהתורה נכתבה "בתהליך של מאות שנה" ושטענות אלה "הן מוכחות מוצדקות ומבוססות" אינם מתקבלים כלל על הדעת (ולא רק על דעת איש דתי). קשה להבין כיצד אדם שבקי במקצת בשטח חקירה מדעית אמיתית ושקרא ספרים של מבקרי המקרא בזמן האחרון יכול לכתוב דברים כאלה. הלא אין איש אחד ממבקרי המקרא מסכים לדברי חברו.

כונתו של הרב ברויאר כמובן היא להוכיח את האבסורד שבביקורת המקרא ולהסיק מתוך הנ"ל שהתורה לא נכתבה בכלל ע"י גורם היסטורי והיא מעבר לתפיסה טבעית סבתית. אין לנו כלל קנה מידה בשבילה ומכאן הוא מפליג למרחקים עד לשלילת הסיבתיות בעולם של תורה ובסופו של הדבר בעולמנו בכלל.

2.

אבל נדמה לי שהשקפתו של הרב ברויאר אינה מבוססת על בעיות פילולוגיות. הלך רוח פסימיסטי במציאת דרך בעולם המציאות ההגיונית והטבעית מצד אחד, ובעולמה של תורה מצד שני, נובע מתוך מבוך בשאלת היחסים בין אלוקים ובין עולמנו הטבעי, המבוסס על חוקיות וסבתיות. השאלה שהרב ברויאר עורר היא כיצד יכול האדם הדתי, המשוכנע שבעולם שולטת סבתיות אבסולוטית, להאמין בהתגלות האלוקים ובנסים, כיצד הוא יכול להאמין שאלוקים הוא כל יכול ושהוא מעל כל סבתיות ומעל לכל שולטים מדע וחשיבה קאוסלית כל מדע וכל אמונה בסבתיות בחברה, הם כפירה באלוקים כל יכול. כי מחשבה כזאת מקפחת כביכול את הקב"ה בעולמו ושוללת את חרותו. א"כ יש רק מוצא אחד, לכפר בעולם הסיבתיות ולבנות עולם בו שולט הנס, והאמונה באלוקים לא תפגם ע"י חוקיות צרה.

שאלה זאת אינה חדשה. חז"ל וגם גדולי ישראל בימי הבינים אחריהם נתנו תשובות שונות לשאלה זאת. אבל תשובה קיצונית כזאת אף פעם לא ניתנה. רק כתות שבסופן התרחקו מהיהדות נתנו תשובות דומות. - תורתנו היא תורת חיים וקאסולית. מלבד המצוות שהתורה נדרשת בהן, שיש בהן חלק שגם מבוססים על קאוסליות, מצטינים התנ"ך, המשנה והגמרא בכל דרכי המחשבה הבנויה על חוקיות וסבתיות.

כיצד פתרו חז"ל שאלה זאת? עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן: פי הארץ וכולי, זאת אומרת שישנה חוקיות בעולם. הנסים נקבעו מראש והעולם בחוקיות נוהג. א"כ אין כל קושי בין אמונה באלוקים ובין הסבתיות, כי היא בעצמה נקבעה ע"י הקב"ה. הסבתיות היא חשיבה לגיטימית, ואין כל סתירה בין האמונה ובין המחשבה המבוססת על חוקיות, - כך חשב גם הרמב"ם וכל הפילוסופים שלנו בימי הביניים. הם לא מצאו פגם במחשבה ובחקירה מדעית ונסו למצא אחדות בעולמו של המדע ובעולמה של התורה.

סכנה גדולה בתפיסת עולם זו של הרב ברויאר תוצאותיה הן שניות בחיי האדם הדתי. הרב ברויאר מעריץ מצד אחד לאין שעור את המדע, ומצד שני הוא שולל אותו וכל הקשור בו, ז. א. את עולם המציאות שלנו, שלילה מוחלטת. מושגי הקבלה עוזרים לו להעלים מנפשו שטח אחד של מציאות אלוקית, כי גם הסבתיות והמציאות המבוססת שעליה היא מציאות אלוקית.

המסקנה הפידגוגית מדבריו היא לחתור לחנוך אקסקלוסיבי של מעטים ההולכים בדרכיו ולהרחיק את אלה שלא ירצו בדרך של התעלמות מעולמנו. רובו של הנוער לא ילך בדרך זו.

תשובתו של הרב ברויאר עומדת בסימן של בריחה, ויאוש, בריחה מהדברות אמיתית עם המציאות של הקב"ה ויאוש מאמונה למצוא אי פעם פתרון.

ודאי יש לתורה גם "נשמה מסתתרת", אבל לנו אין גישה אליה. לו בקש הקב"ה שנחדר לתוכה היה נותן לנו כללים למצא אותה ולא היה עוזב אותנו במדבר של ספק. אבל אחר שאכלנו מעץ הדעת גרש אותנו מגן עדן של תמימות. נביאי ישראל ידעו את הדרך, אבל גם הם לא בשכלם ולא ברצונם מצאו את הדרך, ה' חנן אותם.

לכן עלינו ללכת בדרך חז"ל ובדרך גדולי ישראל אחריהם. לא נבזה את מתנת ה', את יתרון האדם, את הדעת, ולא נסתתר בדעות מעורפלות ומיסטיות. התורה נתנה לעיני כל ישראל, לכלם נתנה. חז"ל בטאו זאת במאמרם: "אמר ר' יהושע בן לוי, בשעה שעלה משה למרום לקבל את התורה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: מה לילוד אשה בינינו... חמדה שגנוזה תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש לתת לבשר ודם", ותשובתו של משה רבנו בוכוח עמם: "מה כתוב בה, אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים... לא תרצח, לא תנאף וכו'.

הפרוש ברור, לא בשמים היא. התורה לא נתנה למלאכים, לבני אדם נתנה, עלינו להשתמש בקטגוריות של החשיבה המתאימות לעולם שיש בו גם מציאות אנושית.