פרשת השבוע לגיל הרך

מחבר: שמואל אויערבך

מתוך: לקט מאמרים למורה למקרא,
בביה"ס הממ"ד, חוברת ו' תשנ"ו

תכנית ההדרכה ללימוד פרשת השבוע מדגישה בצדק את חשיבותה המיוחדת של "הפרשה" בחיי כל יהודי, ואת מקומה במערכת השיעורים של כל הכיתות ושל כל הגילים.

לנגד עינינו המטרות הלימודיות והחינוכיות, ודרכים שונות מוצעות לבסס ולהעמיד את ידיעות תלמידינו בכל שנתון לפי יכולת התפיסה של כל גיל.

נדמה לי שלא תמיד מדגישים אנו די הצורך את הנדבך הראשון, יסוד האמונה התמימה בגיל הרך. מקובל היום, ללא ערעור, שאת המושגים המתמטיים הראשונים עלינו להקנות כבר בגיל הגן, כמו את יסודות הלשון והדיבור הנכון ובדומה להכרת סיפורי התורה. הגננת מקנה לזאטוטים החמודים את הידיעות הראשונות של תורה ומצוות, וזו הכנה מצוינת לידיעת התורה וההלכה לשם העמקה הולכת וגוברת בכל כיתה וכיתה.

אבל הרבה מעבר להכנה ולהבנה הלימודית בגיל הגן, עלינו לפתח ולטפח את הרגש הדתי. דווקא בגיל הרך הלבבות הקטנים פתוחים עדיין לרווחה להחדרת רגשות האמונה התמימה שהיא יסוד כל חיינו כיהודים מאמינים בני מאמינים וקליטתם. לא לחינם מאריכה התורה בסיפורי חיי האבות. השומעים הקטנים מזדהים עם הדמויות, מלווים את אברהם אבינו במסעו הראשון אל הארץ המובטחת, רואים אותו בדמיונם מגיש מים ומזון לאורחיו המלאכים, שמחים המלאכים, שמחים אתו ועם שרה אמנו הולדת יצחק שעליה התפללו אברהם ושרה שנים כה רבות.

אברהם אבינו הוא ממש "אבינו" – הסבא של הסבא, של הסבא, של הסבא, של הסבא, של הסבא, של הסבא, של … עד הסבא שלנו היום!

לא פעם שואלים הילדים בשומעם סיפור יפה ומרתק: "האם זה נכון? האם זה קרה באמת…?" – וכאן תשובתנו היא חד-משמעית: "כן, זה נכון, והנה אנחנו כולנו בניו, חיים על האדמה המובטחת: בבאר שבע, בחברון, ליד נחל גרר, על הרי ירושלים!" וזאת גם הסיבה שחובה עלינו לשלוח את הקטנים רק לגן דתי, כי רק גננת דתית המאמינה באמונה שלמה שתורתנו אמת כולה, רק היא מסוגלת לענות ללא כל היסוס: "בוודאי, כל מה שסיפרתי לכם אמת, הרי כל זה כתוב בתורתנו הקדושה"! כך מזדהים ילדינו החמודים עם יעקב המסכן הנאלץ לעזוב את בית הוריו ואשר שוכב לבד בלילה הקר על הר המוריה. יחד אתו כולם עצובים עד שפתאום נפתחים השמים "ומלאכי אלקים עלים וירדים…" (בראשית כ"ח, יב) על הסולם. איך שהוא, גם להם התחושה שהבטחת ה' ליעקב ניתנה לנו, בני בניו, גם לילדים הקטנים בגן: "הנה אנכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך!" (בראשית כ"ח, טו) לנו ניתנה הארץ הזאת! ועלינו שומר ה' בכל אשר נלך.

וכיצד לא יתרגשו בסיפורו של יוסף, הילד שנמכר לעבד – וכיצד לא יתלוו אליו בדרכו למצרים, בהצלתו ובעלייתו לגדולה בחסדי ה' בצורה כה נפלאה!

והנה רואים הם את עצמם שוכבים בתיבה כמו משה הקטן, ושומרת עליו מרים האחות הקטנה והנאמנה, וכבר היא רצה לבת פרעה וממנה בחזרה להביא את אמה להיניק את הילד… אסתפק בדוגמאות מעטות אלה.

כך נהג אבי מורי זצ"ל, לספר לילדיו את פרשת השבוע ליד שולחן השבת, וכך נהגתי לספר לילדי כיתה א' את פרשת השבוע בכל יום שישי בהיותי מנהל בית ספר, ממשיך אני לעתים גם כיום לספר לילדי כיתות א' של אחד מבתי הספר הממלכתיים-דתיים בסביבתי. הדים מסיפורי אלה שמעתי אחר-כך מההורים; ופעם מסר לי אחד ההורים, ראש ישיבה, שכאשר הוא סיפר את פרשת השבוע לבנו הקטן בליל שבת, התחיל הילד החמוד להשוות את סיפורו עם סיפור המנהל, לוודא שאמנם שנינו דייקנו!

וכאן מגיע אני למטרה העיקרית בסיפור פרשת השבוע לילדים בגיל הרך: יצירת חוויה רגשית  דתית. הרבה תלוי כמובן באישיות המספר המורה-הגננת. רק דמות חינוכית מצליחה בדרך זאת להביא את תלמידיה-חניכיה הקטנים להזדהות מוחלטת עם דמויות התורה החיות אתנו ואתם גם כיום.

לפרשות רבות אין תוכן סיפורי, ועל כן ישנן גננות שאינן קושרות את שעת סיפור התורה ב"קבלת השבת" בימי שישי בגן – עם פרשת השבוע. במידת האפשר מצאתי לנכון שיש לספר את תוכן "ההפטרה", כמו את סיפורו של שמשון (הנזיר) בפרשת "נשא", או על רפויו של נעמן, שר צבא ארם, מצרעתו בהפטרה לפרשת "תזריע".

כל זה איננו חידוש. בספר שי לישעיה (תשמ"ז), מעלה הסופר י"פ גומפרץ, בחיבה ובאהבה, את דמותו של מורה ותיק לגיל הרך, דניאל וורמזר ז"ל (חי לפני 150 שנה!) הוא היה חלוץ "ההוראה הדרמטית", שידע לרתק את תלמידיו הקטנים בעזרת יומן הכיתה! שפעם מטהו של משה כאשר הרג את המצרי, ופעם הפך לנחש, ובסוף היה למטה שקרע את הים, והנה לתדהמה כל הקהל הצעיר הפך "היומן" ללוחות הברית והושלך ארצה כמו הלוחות שנשברו על ידי משה רבנו!

כך זכרו אותו תלמידיו שנים רבות אחר מותו, ועוד יותר זכרו את סיפורי התורה שסיפר להם.

עבודת ההוראה קשה והופכת לעתים קרובות לשגרה. גם שיעורי התורה עלולים להיות שגרתיים וקשה מאד להפוך כל שיעור לחוויה. בכל זאת ניתן לעשות עוד הרבה, ויש להקדיש לכך מחשבה רבה, לפיתוח הרגש בכלל, והרגש הדתי במיוחד. בית החינוך המושלם מחנך לא רק להכרת ערכים, אלא בעיקר להסקת מסקנות מעשיות, לקיום מצוות ומעשים טובים. אין כמו הסיפור המקראי המדגים לנו כיצד לחיות חיי צדק ויושר לפי דוגמת אבותינו שאתם ואנו מזדהים ובדרכם חייבים אנו להמשיך.

אסיים בחוויה מיוחדת שהייתה לי בכיתה ב', בירוחם, לפני למעלה מ- 30 שנה: מחנך הכיתה היה המורה הצעיר המחונן משה ארזני שהזמין את ההורים לערב מיוחד, בו הציגו תלמידיו הקטנים את "מכירת יוסף". כל הילדים השתתפו בהצגה. מי שלא קיבל תפקיד מיוחד ירד על ארבע, כוסה בחתיכת בד שק והציג "גמל" משיירת הסוחרים שקנו את יוסף. כאשר הגיעו לשיא – מראים ליעקב את כתונת בנו המגואלת בדם, הוא פורץ בזעקת שבר "טרף, טרף יוסף!, טרף טרף יוסף!" וכל השחקנים, גם "הגמלים" מצטרפים (כמו המקהלה בטרגדיה היוונית) בבכי קורע לב "טרף, טרף יוסף!" זעקת האימים הזאת של השחקנים הקטנים – ילדי כיתה ב' – ריגשה את כל הנוכחים: את הילדים עצמם, את המורה ואת ההורים, רובם עולים חדשים שקמו וחיבקו בחום את בניהם השחקנים הקטנים שכה הצליחו להרטיט לבבות ולהתאבל יחד עם יעקב אבינו על אובדן בנו האהוב!

חוויה בלתי נשכחת, מחיי התנ"ך, לילדים ולנו!