פרשה ט

בגדי יפיה ואת עדי תפארתה, ותקח עמה את שתי נערותיה, ותשם יד ימינה על הנערה האחת, ותסמוך עליה כחוק המלכות.
והנערה השנית הולכת אחרי גבירתה וסומכת עדיה, לבלתי נגוע הזהב ארצה אשר עליה. ותצהיל פניה ותכס הדאגה אשר בלבה, ותבא בחצר הפנימית נכח המלך, ותעמד לפניו.

והמלך יושב על כסא מלכותו בלבוש זהב ואבן יקרה, וישא עיניו וירא אסתר עומדת למול פניו, ותבער בו חמתו מאד על אשר הפרה תורתו, ותבוא לפניו בלא קריאה.

ותשא אסתר את עיניה ותרא את פני המלך, והנה עיניו כאש בוערות מרוב החמה אשר בלבו, ותכר המלכה את קצף המלך ותתבהל מאד, ותפג רוחה, ותשם ראשה על הנערה הסומכת ימינה.

וירא אלוהינו, ויחמול על עמו, ויפן לצער היתומה אשר בטחה בו, ויתן לה חן לפני המלך, ויוסף יופי על יופייה והדר על הדרה.

ויקם המלך בבהלה מכיסאו, וירץ אל אסתר ויחבקה וינשקה, וישלך זרועו על צווארה.

ויאמר לה המלך: אסתר המלכה למה תפחדי, כי הדת זאת אשר סדרנו איננה מוטלת עליך, באשר את רעיתי וחברתי.
ויאמר לה: מדוע כאשר ראיתיך לא תדברי אלי?
ותאמר אסתר: אדני המלך, כאשר ראיתיך נבהלה נפשי מפני כבודך:

ותאמר אסתר: אם על המלך טוב, יבא המלך והמן אל המשתה וגו'.
ויאמר המלך: מהרו את המן וגו'.
ויבא המלך והמן אל המשתה אשר עשתה אסתר וגו'.
ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב.
וכראות המן את מרדכי יושב בשער המלך ולא קם ולא זע ממנו, וימלא המן חמה.
ויתאפק המן וגו'.
ויבא את אוהביו ואת זרש אשתו וגו'.
ובכולם לא היו יודעים לתת עצה כזרש אשתו, שהיו לו שלש מאות וששים וחמשה בעלי עצה, כמנין ימות החמה.
אמרה לו אשתו: אדם זה שאתה שואל עליו, אם מזרע היהודים הוא, לא תוכל לו אם לא תבא עליו בחכמה במה שלא ניסה אחד מבני אומתו.
שאם תפילו לכבשן האש, כבר הוצלו חנניה וחביריו.
ואם לגוב אריות, כבר עלה דניאל מתוכו.
ואם תאסרהו בבית האסורים, כבר יצא יוסף מתוכו.
ואם במולי תסיק תחתיו, כבר התחנן מנשה ונעתר לו הקדוש ברוך הוא ונפק מיניה.
ואם במדברא תגלוניה, כבר פרו ורבו אבותיו במדבר.
וכמה נסיונות נתנסו ובכולן עמדו וניצלו.
ואם עיניו תעוור, הרי שמשון דקטל כמה וכמה נפשתא מפלשתאי כד עויר.
אלא צלוב יתיה על צליבא, דלא אשכחינן חד מן עמוי דאשתזיב מניה.
מיד: וייטב הדבר לפני המן ויעש העץ.

מאיזה עצים היה אותו העץ?
אמרו חכמים:
בשעה שבא להכינו, קרא הקדוש ברוך הוא לכל עצי בראשית:
מי יתן עצמו ויתלה רשע זה עליו?

תאנה אמרה: אני אתן את עצמי, שממני מביאין ישראל בכורים,
ולא עוד אלא שנמשלו ישראל כבכורה.
הלא הוא דכתיב: (הושע ט') כבכורה בתאנה בראשיתה.

גפן אמרה: אני אתן את עצמי שבי נמשלו ישראל.
הדא הוא דכתיב: (תהלים פ') גפן ממצרים תסיע.

רמון אמר: אני אתן את עצמי, שבי נמשלו ישראל.
שנאמר: (שה"ש ד') כפלח הרמון רקתך.

אגוז אמר: אני אתן את עצמי שבי נדמו ישראל.
הדא הוא דכתיב: (שם ו') אל גנת אגוז ירדתי.

אתרוג אמר: אני אתן את עצמי שממני נוטלין ישראל למצוה.
הדא הוא דכתיב: (ויקרא כ"ג) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו'.

הדס אמר: אני אתן את עצמי שנמשלו בי ישראל.
שנאמר: (זכריה א') והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה.

זית אמר: אני אתן את עצמי שבי נמשלו ישראל.
שנאמר: (ירמיה י"א) זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך.

תפוח אמר: אני אתן את עצמי שבי נמשלו ישראל.
שנאמר: (שיר השירים ב') כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים.
וכתיב (שם ז') וריח אפך כתפוחים.

דקל אמר: אני אתן את עצמי שבי נמשלו ישראל
הדא הוא דכתיב: (שם ז') זאת קומתך דמתה לתמר.

עצי שטים ועצי ברושים אמרו: אנו ניתן עצמנו, שממנו נעשה המשכן, ונבנה ביהמ"ק.

ארז ותמר אמרו: אנו ניתן עצמנו, שאנו נמשלים לצדיק.
שנאמר: (תהלים צ"ב) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה.

ערבה אמרה: אני אתן את עצמי שבי נמשלו ישראל.
שנאמר: (ישעיה מ"ד) כערבים על יבלי מים וממני נוטלין למצוה לארבעת המינין שבלולב.

באותה שעה אמר הקוץ לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אני שאין לי (במה) [על מה] לתלות, אתן את עצמי, ויתלה טמא זה. שאני נקרא שמי קוץ, והוא קוץ מכאיב, ונאה שיתלה קוץ על קוץ. וממנו מצאו ועשאו.

וכיוון שהביאוהו לפניו הכינו על פתח ביתו,
ומדד עצמו עליו להראות עבדיו היאך יתלה מרדכי עליו.
השיבתו בת קול: נאה לך העץ, מתוקן לך העץ מששת ימי בראשית.

רבנן דתמן אמרין:
מניין להמן מן התורה?
שנאמר: (בראשית ג) המן העץ, דריש ליה: המן העץ.

דבר אחר:
ויהי ביום השלישי, לעולם אין ישראל נתונין בצרה יותר משלושה ימים.
שהרי באברהם כתיב -
(בראשית כ"ב) ביום השלישי וישא אברהם את עינין וירא את המקום מרחוק.
השבטים - (שם מ"ב) ויאסף אותם אל משמר שלשת ימים.
יונה - שנאמר: (יונה ב') ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות.

והמתים אינן חיים אלא לשלשת ימים -
שנאמר: (הושע ו') ביום השלישי יקימנו נחיה לפניו.
וגם הנס הזה נעשה בסוף שלשה ימים לתעניתם.
הדא הוא דכתיב: ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות.

ושלחה וקראה להמן בסעודה עם המלך בחמשה עשר בניסן. וכיוון שאכלו ושתו, אמר המן: המלך מגדל אותי, ואשתו מכבדת אותי, ואין בכל המלכות גדול ממני. ושמח בלבו מאד.
הדא הוא דכתיב: ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב.

ארבעה הם שפתחו באף, ואבדו באף.
ואלו הן: נחש, ושר האופים, ועדת קרח, והמן.
נחש, דכתיב: (בראשית ג') אף כי אמר אלהים.
שר האופים, דכתיב: (שם מ') אף אני בחלומי.
עדת קרח, דכתיב: (במדבר ט"ז) אף לא אל ארץ.
המן, דכתיב: אף לא הביאה אסתר המלכה.

לאחר שעשה העץ הלך אצל מרדכי, ומצאו שהיה יושב בבית המדרש, והתינוקות יושבים לפניו, ושקים במתניהם, ועוסקים בתורה. והיו צועקים ובוכים.
ומנה אותם ומצא שם (י"ב) [כ"ב] אלף תינוקות. השליך עליהם שלשלאות של ברזל והפקיד עליהם שומרים, ואמר: למחר אהרוג אלו התינוקות תחלה, ואחר כך אתלה את מרדכי.

והיו אמותיהם מביאות להם לחם ומים, ואומרות להם: בנינו אכלו ושתו קודם שתמותו למחר, ולא תמותו ברעב מיד.
היו מניחין ידיהם על ספריהם, ונשבעים בחיי מרדכי רבנו לא נאכל ולא נשתה אלא מתוך תעניתנו נמות.
געו כולם בבכיה, עד שעלתה שועתם למרום, ושמע הקדוש ברוך הוא קול בכייתם כבשתי שעות בלילה.

באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא, ועמד מכסא דין וישב בכסא רחמים, ואמר: מה קול גדול הזה שאני שומע כגדיים וטלאים?
עמד משה רבנו לפני הקדוש ברוך הוא ואמר:
ריבונו של עולם, לא גדיים ולא טלאים הם, אלא קטני עמך שהם שרויים בתענית היום שלשה ימים ושלשה לילות, ולמחר רוצה האויב לשוחטם כגדיים וטלאים.
באותה שעה נטל הקדוש ברוך הוא אותן אגרות שגזר עליהם, שהיו חתומות בחותם של טיט, וקרעם, והפיל על אחשורוש בהלה באותו לילה.
הדא הוא דכתיב: בלילה ההוא וגו'.