על רדפו בחרב אחיו
מחבר: יהודה איזנברג
עמוס א
שיחות בספר עמוס
פרשת היחסים שבין יעקב ועשיו, ובמהלך הדורות בין ישראל לאדום, סבוכה ומפותלת. יעקב מדגיש בפנייתו לעשיו את האחווה שביניהם, והוא אף מפריז בביטויי ההתבטלות כלפי עשיו: "יעבור נא אדוני לפני עבדו..." (בראשית לג, יד). עשיו, לעומתו, מדבר גם הוא כאח: "יש לי רב אחי, יהיה לך אשר לך" (בראשית לג ח).
היחס שבין האחים, מסביר רמב"ן, מבטא את היחס לעתיד בין העמים:
ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום. כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים, ומהם שבאו ברומה, והיא הייתה סיבת נפילתם בידם.
כאשר הופך יעקב להיות עם ישראל ועשיו הופך להיות אדום, פונה עם ישראל בדרכו ממצרים לאדום ומבקש רשות לעבור בגבולו. הפניה היא כפניה לאח: (במדבר כ, יד-כ)
כה אמר אחיך ישראל: אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו, וירדו אבותינו מצרימה, ונשב במצרים ימים רבים. וירעו לנו מצרים ולאבותינו, ונצעק אל ה' וישמע קלנו... נעברה נא בארצך... ויאמר אליו אדום: לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך... ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה.
עם ישראל מצפה כי אדום יזכור את האחווה שביניהם, והוא מבקש זכות מעבר תוך התחייבות לא לגרום כל נזק. התשובה היא סירוב מוחלט.
האיבה גוברת והולכת, ואדום הופך להיות אויב גלוי. שני העמים עומדים בתחרות עזה: דוד שם נציבים באדום (שמ"ב ח); המרד נגד שלמה המלך מקבל סיוע מאדום (מ"א יא); יהושפט מולך באדום על ידי נציב (מ"א כב, מח). בימי יורם בנו מורדת אדום (מ"ב ח, כ). אמציה חוזר וכובש את אדום (מ"ב יד, ז), בימי פקח חוזרים האדומים וכובשים את אילת (מ"ב טז, ו).
על אף מלחמות רצופות אלה, מצפה הנביא ליחס הוגן מצד אדום, והוא מתלונן על שנאה, לעג, ושמחה לאיד. עובדיה הנביא אומר:
מחמס אחיך יעקב תכסך בושה, ונכרת לעולם. ביום עומדך מנגד, ביום שבות זרים חילו, ונכרים באו שעריו, ועל ירושלים ידו גורל - גם אתה כאחד מהם! ואל תרא ביום אחיך ביום נכרו, ואל תשמח לבני יהודה ביום אבדם, ואל תגדל פיך ביום צרה.
וכמוהו טוען עמוס בפרקנו:
כה אמר ה': על שלשה פשעי אדום, ועל ארבעה לא אשיבנו. על רדפו בחרב אחיו, ושחת רחמיו, ויטרוף לעד אפו, ועברתו שמרה נצח. ושלחתי אש בתימן, ואכלה ארמנות בצרה.
שני הנביאים מתלוננים על אותו דבר: היחס של אדום לישראל אינו ישר. יש עברה - אבל מדוע שמרה נצח? מדוע אדום שמח לאד בני יהודה?
ניסוח אחר של הזעם נגד אדום נותן המדרש: (ילקוט שמעוני עמוס תקלט)
בשעת צרתן של ישראל, אומות העולם מנכרים אותם, ועושים כאילו אין מכירים אותם... ובשעת טובתן של ישראל, אומות העולם מכחישים להם, ועושים עצמם כאילו הם אחים. וכן אמר עשיו ליעקב: אחי, יהי לך אשר לך.
ובמקביל: מדרש המתייחס למחשבות הרעות של אדום: (ילקוט שמעוני מלאכי תקפז)
שאל פילוסוף אחד את רבי אליעזר: לא כך אמר הנביא "המה יבנו ואני אהרוס?" והלא כל הבניינים קיימים? אמר לו: לא דבר הכתוב כנגד הבנין, אלא כנגד העצות: כל מה שאתם יושבים ומחשבים בלבבכם לבנות עלינו ולכלותנו - הוא הורס עצתכם. אמר לו: חייך, כך הוא - יושבים בכל שנה לבוא ולכלות אתכם, וזקן אחד בא ומבטל את עצתם.
הביטוי הקיצוני של השנאה לישראל הוא שנאתו של עמלק, בנו של עשיו. עמלק האיש מתחלף בעמלק העם "אשר קרך בדרך ויזנב בך את כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע" (דברים כה, יח).
נציג מאוחר יותר של השנאה הוא המן, הרוצה להשמיד עם שלם בגלל כעסו על אדם אחד. את יחסו של הקב"ה לשני העמים-האחים נותן מלאכי (א, ב-ג):
אהבתי אתכם, אמר ה'. ואמרתם - במה אהבתנו? הלוא אח עשו ליעקב, נאם ה', ואהב את יעקב. ואת עשו שנאתי, ואשים את הריו שממה, ואת נחלתו לתנות מדבר.