"השוכבים על מיטות שן וסרוחים על ערשותם"
עיונים בספר עמוס
מחבר: יהושע רוזנברג
עמוס ו
שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"
את הנבואה בפרק ו' פותחת התיבה "הוי", שהיא מילת קריאה של צער. נוהגים לקרוא קריאה כזאת בשעה שבאה פורענות, או כשהיא מתרגשת לבוא. עניינה של הנבואה הוא תוכחה על השאננות, הביטחון והגאווה שהשתלטו על מנהיגיה ועשיריה של שומרון, בעקבות ניצחונות במלחמות. הנביא מוכיח את אלה הבוטחים במבצריהם ומתגאים בארמנותיהם, ואשר מתוך תחושות גאווה ושאננות עוסקים בהוללות במשתאות, ואינם דואגים לצורכי העם, והצדק מהם והלאה. את תוכחתו מחלק הנביא לשניים. תוכחה ברמה הלאומית, ותוכחה אישית לעשירים הנהנים מחיי מותרות, והמבלים את ימיהם באכילה ושתייה. גם העונש מתחלק לשניים. עונש ברמה האישית ועונש ברמה הלאומית. בתיאור השאננות הלאומית כולל הנביא את יהודה וישראל יחדיו:
"הוי השאננים בציון - והבוטחים בהר שומרון".
החטא של השאננות וההישענות על כוח צבאי ועל עצמה מדינית, היה משותף באותה תקופה לממלכת יהודה ולמלכות שומרון. ימי ירבעם בן יואש ועוזיהו היו ימים של שגשוג מדיני וכלכלי בשתי הממלכות. השאננות וחיי התפנוקים וההוללות באו על רקע זה. הנביא פונה אל העם בקריאה להשוות את עצמם לעמים השכנים ולראות שאינם טובים מהם:
"עברו כלנה וראו, ולכו משם חמת רבה, ורדו גת פלשתים, הטובים מן הממלכות האלה, אם רב גבולם, מגבולכם?"
בנבואה שבפרק ג' קרא הנביא לעמים לבוא ולראות את הנעשה בשומרון:
"השמיעו על ארמונות באשדוד, ועל ארמונות בארץ מצרים. ואמרו: האספו על הרי שומרון וראו מהומות רבות בתוכה, ועשוקים בקרבה. ולא ידעו עשות נכוחה, נאום ה'. האוצרים חמס ושוד בארמנותיהם".
עתה פונה הנביא לאנשי יהודה וישראל להתבונן בנעשה בממלכות השכנות. לתושבי הממלכות ההן לא יותר טוב מלתושבי יהודה וישראל, ושטח אדמתם אינו רב מגבול ממלכת יהודה ושומרון, ובכל זאת יש שם צדק חברתי ומשפט אמת. לעומתן בממלכות העשירות והתקיפות מהומות ועשוקים. העם הרואה עצמו עם נבחר, עם הנצח, נחות מבחינה מוסרית משכניו. הנביא מזכיר כאן את הערים כלנה - היא כנראה כלנו שבסוריה הצפונית והנזכרת על ידי ישעיה, ואת העיר הגדולה חמת - גם היא בסוריה על גדת נהר ארנת, אורונטיס, שתיהן גובלות בממלכת ישראל. חמת נזכרת כגבול ישראל הצפוני בתקופת ירבעם בן יואש אשר השיב את גבול ישראל מלבוא חמת. כמו כן מזכיר הנביא את גת השכנה ליהודה. בתיאור הצלחותיו הצבאיות של עוזיה, שבספר דברי הימים נזכרת גת:
"ויצא וילחם בפלשתים ויפרוץ את חומת גת... ויבנה ערים באשדוד ובפלשתים".
את תיאור השאננות המדינית מסיים עמוס בפסוק סתום במקצת:
"המנדים ליום רע, ותגישון שבת חמס".
ומבאר רד"ק:
"המרחיקים יום הרע העתיד לבוא עליהם כמו שהיו אומרים: ולעתים רחוקות הוא ניבא. יום הפורענות אתם מרחיקים ושבת חמס אתם מקריבים, שתשבו בשער לשפוט חמס ועוול."
העם הרחיק במחשבתו, נידה את היום הרע, אבל קובעים לזמן קרוב את שבת החמס, את המועצה שבה אתם מחליטים לעשות חמס ורשע. עתה מתאר הנביא את עשירי שומרון השוכבים סרוחים, אוכלים, מנגנים, שותים, מושחים עצמם בשמן, ואינם מצטערים, ואינם מודאגים על שבר בית יוסף. הם אינם חשים בשואה שהם יביאו על עמם. ואולי הכוונה לכך שהם מבזבזים את הונם בהוללות, ואינם רואים בצרת העניים הסובלים מן המחסור.
גם העונש מתואר בשני מישורים. המישור האישי:
"לכן עתה יגלו בראש גולים, וסר מרזח סרוחים. והיה אם יוותרו עשרה אנשים בבית אחד ומתו".
והמישור הלאומי:
"כי הנני מקים עליכם בית ישראל, נאום ה' אלוקי הצבאות, גוי. ולחצו אתכם מלבוא חמת עד נחל הערבה."
הביטחון היה ביטחון שווא, השמחה הייתה ללא סיבה, ותחושות החוסן והחוזק יתמוגגו.
"השמחים ללא דבר, האומרים הלוא בחזקנו לקחנו לנו קרנים."
האויב שיבוא כעונש ילחץ את העם ויעמיד אותו על מקומו.